בכל בוקר שישי, בבית הקפה שבו אני נוהגת לשבת לפני שמתחילה את יומי,יושבת משפחה. אבא אמא וילד בן 10 בערך.
אני לא נוהגת להקשיב לשיחות של אחרים ואפילו נוהגת שלא להקשיב ולא לנעוץ עיניים, אבל לעיתים קורים דברים שלאורך זמן מושכים את תשומת ליבי ואני לא יכולה להתעלם. במקרה הזה, בכל שבוע אני מופתעת מחדש לגלות איך הדינמיקה בינהם כל כך חוזרת על עצמה.
הם מתיישבים תמיד באותה צורה, היא בצד אחד של השולחן ומולה יושב הילד. האבא לצידו. גם הוא מולה אבל מרוחק.
זה תמיד מתחיל כשהיא בטלפון, כותבת sms או גולשת. מרוכזת במסך הקטן והוא גוער בה.
"מה יש לך לכתוב עכשיו? עם מי יש לך להתכתב? למה זה חשוב?"
הוא ביקורתי כלפיה ,היא נאנחת עמוקות, תמיד וכעבור שניות ספורות מניחה לטלפון. לפעמים הילד לוקח אותו ומתחיל לשחק. היא מזמינה סנדוויץ עם טופו, הוא לא מבין איך היא אוכלת את הגומי הזה, היא חותכת עם סכין הוא לא מבין למה עם הסכין הזה "תבקשי סכין אחר" היא מבקשת סכין והוא מסנן "תגידי אני מבקשת סכין ולא אפשר סכין"
היא שוב נושמת עמוק. לא עונה. ברגע שהוא קם לשירותים היא מוציאה את זעמה על הילד. חוטפת לו את הטלפון. "תקבל אותו כשתדע איך להתנהג" היא גוערת בו.
הילד מתחיל לבכות, ובדיוק אז האבא חוזר וגוער בה. תתני לו לגמור את המשחק לפחות, הוא אומר לה. היא לא עונה לו.
אני לא מבין אותך, הוא אומר לה, מה אכפת לך.
כשהם מתחילים לאכול ממש הדרמה שוככת.
ואני שואלת את עצמי למה הם לא מציפים את האהבה?למה להביע אותה ככה?ואולי אין אותה? היתכן? האם יש שם אהבה או רק פוטנציאל שלה? האם היא נשכחה בתוך סבך היומיום? האם מתורגמן יעזור?מישהו שילמד אותם איך עובר קו ישר המקשר בין הלב ללשון? האם הם לא רואים שלאהבה יש קוד התנהגות מאוד ברור ואותנטי? האם הם לא שומעים את נישמתם המשוועת להקשבה? האם הם לא רעבים האחד לשניה? האם הם לא מבינים שחייהם עלולים להפסק כל רגע ואז מה שישאר להם זה הניכור? שאם הם יאהבו הלכה למעשה הם ירוויחו אהבת עולם?
כי ככה זה.
חיים ואני תיכננו לצאת לסרט בערב שישי. פעם ראשונה שאנחנו יוצאים יחד לסרט.מרגש. אז התלבשתי והתארגנתי וקבענו שהוא אוסף אותי מהבית. התכנון היה לעבור קודם דרך העסק שלו לשעה קלה.
"בטח" אמרתי "בכיף" אבל כבר אז לקחתי בחשבון שלא נגיע לסרט. אני זורמת.וזה מה שלזרום אומר בשבילי.
כבר שנים שאני יודעת את סודו של הזמן. ששעה יכולה בקלות להפוך לשעתיים ואפילו לשלוש, והאופציה של הזמן להמתח קיימת תמיד.
הגענו אליו לעסק והוא עשה הכל בנחת. כרגיל. זה שימח אותי כמובן, אם כבר, אז להנות.
בכל מקרה, בשביל הטיזינג, תיפקדתי מדי פעם כשעון דובר :
" יש לנו עוד שעה וחצי"
"אני מודע לשעון ואנחנו מגיעים לסרט בזמן" הוא אמר ברצינות ראויה.
"סבבה" חייכתי .
בין לבין אנחנו עושים דברים, נהנים מאוד אחד עם השני, צוחקים, מדברים, משתעשעים.
"יש עוד שעה עד שהסרט מתחיל, חיים" התעורר השעון הדובר.
"אנחנו כבר מסיימים. 10 דקות והיינו פה" אמר לי חיים והישיר מבט.
"או. קי" חייכתי שוב.
אחרי כמה זמן אני קמה מהכסא שעליו נשבעתי לשבת ולנוח עד הסוף, כי הייתי מאוד מאוד עייפה.
ובכל זאת השתעממתי מהמנוחה וכמו כל פולניה,חשבתי לעצמי שאני כבר אנוח בקבר. מה גם שרציתי לעזור, וזה האריך את העבודה כי הוא ניסה להראות לי איך לעשות דברים ואני התעקשתי לעשות אותם על פי דרכי וכל הזמן ציחקקנו ועשינו שטויות. והשעון לא עצר לרגע. הייתי מודעת לחלוטין לזמן שעבר.
ובקרוב ממש כבר היינו חייבים לצאת.
"אם את רוצה שנגיע לסרט אז תשבי לך על הכסא כי ככה לא נגיע לשום מקום" אומר לי חיים בחיוך שובב.
"אנחנו כנראה לא הולכים לסרט"
"הולכים הולכים, כבר יוצאים" הוא אומר ומאמין בכל ליבו.
"לא הולכים"
"אני כבר סיימתי פה, ממש עוד רגע, ואם לא תפריעי אז תוך 5 דקות אנחנו בחוץ"
"לא הולכים"
הוא מרים מבט "לא הולכים?"
חייכתי "לא. לא נגיע בזמן, נעמוד בפקקים בכניסה, נהיה בלחץ. אני כבר מתחילה להיות עיפה. בוא נחזור הביתה"
"אז נצא לשתות משהו?"
"יאללה, סבבה"
לא עוברות 5 דקות ובדרך החוצה אני אומרת לו "עזוב בירה בחוץ"
הוא מסתכל עלי, בוחן את מצב הרוח שלי. אני מחייכת "עייפה פשוט" אני אומרת.
"הביתה" הוא אומר, חד משמעי.
הוא נוסע בדרך אחרת
"לאן?" אני שואלת
"טיול טבע קטן, ממש קטן" הוא אומר בחיוך
"אז לא הביתה?"
"תכף...הכי חשוב שאנחנו יחד. לא?"
"כן" אמרתי ברוך "זה הכי חשוב"
הגענו למקום מדהים ועוצר נשימה ביופיו , מאוד שמחתי להיות שם איתו ומאוד שמחתי על כל הערב הזה, ששום דבר ממה שתיכננו לא יצא בו ובכל זאת נהנינו מכל רגע, אף אחד מאיתנו לא הרס את הביחדנס. אמנם תיכננו דבר אחד ויצא דבר אחר. עשינו סלט תוכניות, אבל יצא סלט טעים.
אני יודעת שכשיהיה משהו שנצטרך להגיע אליו בזמן באמת, כי צד שלישי תלוי בנו, כי אחרת נפספס משהו שלא יחזור,כי לאחד מאיתנו חשוב להיות, כי ככה או אחרת,
כי אז שנינו נעשה מאמץ .
אני יודעת את זה כי ככה זה כשגמישות וחוזק מהווים מהות ביחסים.
אני יודעת את זה כי למדתי את זה ב 20 השנה שחייתי עם גבר באהבה.
אני יודעת את זה כי ידענו גם עליות ומורדות שלימדו אותי להתרחב ולהתכווץ אל מול השינויים. להתגמש.
אני יודעת את זה כי גם נשברנו והתאחינו ולמדנו לאהוב יותר והתחזקנו.
גמישות השריר והחוזק שלו מעידים על הבריאות שלו וככה גם יחסים, תסתכלו על הגמישות שלהם אל מול חוזקם.
להיות גמיש מדי ולהתקפל אל מול המציאות זו חולשה וככה גם שריר, אם הוא רק גמיש הוא חלש עד כדי חולה.
גם עמידה איתנה אל מול המציאות, היא חולשה כי היא לא מאפשרת לכח ההתנגדות להתממש, וכח ההתנגדות הוא אחד הכוחות המפתחים עלי אדמות.
החיים הם כמו סלט, יש בהם מהכל ובכל זאת אם מעזים לטעום ולקחת ביס מכל וכל, זה עדיין הומוגני וטעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה