לשחרר את הכאב

                                חלק שלישי בטרילוגיית השיחרור לא הראשונה וכנראה שלא האחרונה

כשהבן הבכור שלנו היה בן שנתיים וחצי הוא נכווה.
כוויה בדרגה 3 על שליש מגופו היפה.
לפני הכוויה הוא היה אחד ואחריה הוא היה אחר.
גם אנחנו.
העור שלו לפני הכוויה היה העור הכי יפה שראיתי מימי. בגוון הזית קצת. זוהר. והמבט שלו היה של שד שובב וטוב לב. הכוויה המיסה את העור היפה הזה לתוך הבשר החשוף. ואת המבט הפכה לעצוב. בגיל שנתיים וחצי הוא היה כאיש זקן. כואב.
אנחנו היינו לידו כשזה קרה. ממש לידו. אבל לא ראינו. רבנו.  ובנתיים הוא עלה על כסא ליד הגז, איבד שיווי משקל וכשידו הקטנה חיפשה במה להיאחז היא נאחזה בידית של הסיר.
למה אלוהים נתן לי עיניים? שאלתי עם הימים שעברו. הרי אני עושה בהם שימוש מטופש.
מה שהייתי צריכה לראות ולא ראיתי.
אבל אין רע בלי טוב. מאותה שניה היחסים שלנו קיבלו תפנית.הכוויה שלו התיכה אותנו לכדי יחידה אחת. מה שהאהבה לא הצליחה לעשות לבד בא הכאב הזה וסייע בעדה. זרקנו את פנקסי החשבונות שלנו, והפסקנו באותה השניה להתחשבן. במשך 17 השנים הבאות חיינו בלי להתחשבן ובלי להאשים. מתנת הכאב.
הכאב חושף את הטבע האמיתי של כל אדם. והוא חשף את המסירות ואת הרצון הטוב של שנינו. הוא הוציא את המיטב בנו.
אני הערצתי את הגבר שלי ואת דרכו בתוך המשבר הזה. והוא גלל מתחת לרגליי שטיח אדום. על המסירות והרכות. ושנינו ביחד נשאנו את הבן המיוחד שלנו שהקריב את גופו למען שלום משפחתנו. לא מאמינה שהיינו יחד ללא הכוויה הזו.
רגשות אשם כבדים ליוו את התהליך שעברנו אבל לרגע לא האשמנו האחד את האחר. נשאנו יחד באחריות משותפת על מחדל חיינו ואהבנו יותר. האחד את השני את השלישי ואז את הרביעי החמישי והשישי. והוא רצה עוד ואני קראתי לו חמדן.
כל השפע הזה הוא הרבה מאוד בזכותו. בזכות הגישה המיוחדת שהיתה לו לחיים. הוא קיבל את גורלו. תמיד באהבה. גם אם בכאב, עדיין באהבה. איתו למדתי הכל. למדתי על כאב ולמדתי על אהבה ולמדתי לשחרר את זה ואת זה כשמגיע הרגע.
                                                                     
ואתמול לפנות ערב כשנגמר חג הפסח, אני לא פסחתי על אף סעיף.
אתמול לפני שהערב ירד נפל לי אסימון בקול פעמונים מתנגן.
אתמול בשעת בין ערביים מצאתי מעיין חדש של כוח בתוך עצמי.
אתמול בשעת שקיעה אני יצאתי מעבדות לחירות.
במהלך החג הזה עשיתי סדר לפני ולפנים בתוכי פנימה. הבנתי דברים לעומקם. ושיחררתי  את הכאב. באהבה ובכאב שיחררתי את הכאב. כמו שלימד אותי אהובי בחייו לימד אותי בפסח הזה גם במותו. הוא גילה לי שיש בי את הכח לחיות בלעדיו. בזכות האומץ שנגעתי בו, בזכות היכולת להיות בתוכו ולשהות. בזכות ההרפיה אל תוכו.
מרגש.
ככל שאני נוגעת עמוק יותר ככה יש לי יותר כוח. העצב הוא עמוק.
זה לא רק עניין של החלטה שרירותית, זו סוג של הבשלה אל תוך מצב, אל תוך השלמה.
על פניו זה כאילו החלטתי. פשוט . אבל יש פה עוד מימד. נפל לי האסימון. עלה קולה של תובנה בשיר.
הגיע הרגע לשים את מר כאב בתוך תא המטען. להתניע, להדליק את המוסיקה בפול ווליום ולנסוע אל הזריחה.
הוא יהיה איתי תמיד. בכל רגע אוכל לעצור את הנסיעה ולרדת לרגע. לפתוח את תא המטען.להתלטף עם הכאב קלות. להיזכר במתנותיו וכשאגמור, אסגור ואמשיך בנסיעה, בידיעה ברורה שהוא איתי אבל לא מנהל את סדר יומי. הוא נוכח אבל אני היא זו שמנהלת עכשיו את העסק. אז...
כאב יקר.
היה שלום
התחלפו היוצרות.
אתה שלטת בי ועכשיו אני זו שאשלוט בך.
אני השליטה היחידה והבלתי מעורערת על חיי שלי.
ובאותו ערב יצאתי עם חבורת "עלם" לערב שתיית אלכוהול. שתיתי ונהנתי . התחיל איתי ילד בגיל הבן שלי והצחיק אותי עד דמעות. ואני עומדת מול המעברים שלי בתוך חיי ומתפעלת מהגמישות. הכאב בא והכאב הולך ובמקומו נכנסת שמחה גדולה. מתוך עצמי הכל בא. הכאב והאושר. כמו גלים בים. עולים ויורדים עם הרוח.
זה לא פשוט לשחרר אותו.
לאורך תקופה הכאב היה הקשר שלי עם אהובי המת. בכל פעם שהוא בא אלי התרפקתי בפינוק על נוכחותו המנחמת. המלטפת, המחברת. מכאיב אמנם אבל קיים. נוכחותו עטפה את ימי וכיסתה על הריקות. על התהום. על כך שהוא אינו. כי אם הכאב ישנו, אז יש משהו שם. זה לא באמת ריק.
זהו לי עם זה.
נגמר.
אני מורידה את המכסה מעל פני תהום למען ייכנס אור גם מבחוץ וימלא את שחור תהומותי.