לפני כמה שנים, נסעתי ברכבת מחיפה לתל אביב, נסעתי לבד עם תאומותיי שהיו בנות פחות משנתיים ועם שני בני שהיו בני 11 ו 8 בערך. תיכננתי טיול נחמד ברכבת. בדמיוני ישבנו מסביב לשולחן הקטן ונישנשנו ושיחקנו והסתכלנו בנופים החולפים.
טעיתי. טעיתי בגדול.
ברגע שהרכבת הגיעה לרציף הבנות התחילו לצרוח מאימה. ואנשים דחקו. ודחפו. הרמתי אותן על הידיים. אחת בכל יד. והימהמתי להן. ניסיתי להעביר אחת אל הבן הגדול. היא צרחה יותר חזק. לא תארתי לעצמי שזה אפשרי לצרוח חזק יותר.הן לא רצו את הבנים. רק אותי. הוריתי לבנים להישאר קרובים שלא ילכו לי לאיבוד. אז הם החזיקו לי בבגדים. עליתי על הרכבת, שהיתה עמוסה לעייפה, והתחלתי את המסע ל"חיפוש מקום ישיבה". לבשתי על פני ארשת פנים שלווה שעלתה לי במחיר טחורים כמעט,כי ניסיתי להרגיע את הבנות שהיו היסטריות מרגע לרגע יותר,מסרבות להרגע. הלכתי מקצה אחד של הרכבת לאט לאט. עם שתיהן על הידיים. משקלן הולך וגדל, ואין לי ידיים להחזיק את עצמי ואותן אם אפול. נעצרת מדי רגע אבל דוחקים בי מאחור שאמשיך.
אף אחד לא הישיר אלי מבט. מבטים אלכסוניים ומתעלמים מילאו את המעברים. ראו אותי ובחרו שלא .ניכור. כל אחד שמר על המושב שלו. על המוות שלו. והרכבת היתה שקטה. שקט מחריד מילא אז את ליבי.
המוות היכה בי. ברגעים האלו הבנתי את המשמעות שלו. הרכבת הזו היתה מלאה במתים. לא היו שם אנשים חיים חוץ מבנותי ובני שפחדו ושמחו והסתכלו בסקרנות. שאהבו וניתלו ולא התייאשו. הילדים שלי היוו לי השראה. הייתי הלומה. איך אפשר להיות כהי חושים כל כך? אני עליתי על רכבת המוות. והיעד הוא גיהנום. לא. למעשה, זה היה הגיהנום.
הילדות בכו ואף אחד לא שמע. לאף אחד לא היה אכפת. כל אחד היה עסוק בתוך עצמו, במחשב, בטלפון, בעיתון. ההתעלמות הזו הבהירה לי את משמעות האהבה בתוך החיים. היא זה החיים. הביטוי הפיזי של האהבה זה משמעות החיים. אלה הם החיים עצמם. מי שלא אוהב לא חי. ולא רק אהבת גבר אישה היא אהבה. אהבה בכל מובן. גם אהבה לאישה זרה ברכבת היא אהבה.
עדיף כבר למות ממש, חשבתי לעצמי, ונשבעתי באותו הרגע, שאני לא אוותר לו למוות שמגלה את חייו בתוך חיי וממית את האור. באותו רגע הבנתי למה אני בוחרת לאהוב ואני היא זו הבוחרת אם להביא את הכח החיובי אל תוך חיי.
זוהי זכות הבחירה. והבנתי שיש מצב שזוהי הבחירה היחידה שאפשר לעשות באמת. לחיות או למות. בתוך החיים עצמם.
כי למעשה המוות הוא זה שחי. והחיים הם אלו שמתים. ורק זכות הבחירה יכולה לשנות את המצב הזה.
וכשמתעורר אצלי רגש של אהבה אני לא יכולה ולא רוצה להתעלם ממנו. וגם אני פוחדת . כמו כולם. ושואלת את עצמי על מה הפחד? למה האהבה מפחידה אותי כל כך? למה החיים מפחידים?
והתשובה היחידה שעולה לי היא - כי זה מכאיב. כי הכאב הוא בלתי נסבל. כי נתתי את כל כולי ונכוותי פעם אחרי פעם. ופעם אחת יותר מדי. כשהתמסרתי עד הסוף ואז הוא מת. לגמרי. לבלי שוב ואני נותרתי עם האהבה ובלעדיו. ומה אני אעשה עם כל זה כשהיא היתה ונועדה בשבילו, היא גדלה והתעצמה יחד איתו ובזכותו. היא השתכללה עם החיבור שלנו. עם הכאבים. עם החיים שעוברים. התכווננו אחד לשני והגענו למצב של fine tuning ואז הוא מת. האיש החי -מת. הוא לא פחד לאהוב, לקפוץ לתוך האהבה גם כשהיא לא בדיוק מסתדרת לו בתוך תנאי חייו. קפיצת ראש לתוך מים עמוקים. ככה הוא היה. ואז הוא היה צולל בתוך העומק. לא כרישים ולא תמנונים לא הרתיעו אותו."בואי נעבור את זה יחד" הוא היה אומר ומושיט לי יד בעיתות משבר קשות. הוא באמת חי.
למדתי ממנו איך.
אז אני לא פוחדת להרגיש, להתרגש, להתאהב, להתבלבל, לאבד את הביטחון, ללכת על חבל דק,לפול, לקום, לכאוב, להתאכזב, לקוות, להתאכזב שוב, לתת, לכעוס, לבכות, לצחוק,לצעוק, לרקוד. ככה אני חיה. מעדיפה לכאוב ולא למות. עד שאמות באמת.
המוות בא יבוא. על אהובינו ועלינו ועל כל מה שחי על האדמה הזו. אין לנו ברירות אלא לקבל אותו. להסתכל לו בעיניים בהתרסה ולנצח אותו כל יום מחדש. רק פה אנחנו יכולים לו.
הברירות נמצאות בתוך זכות הבחירה. האם אנחנו בוחרים לחיות או למות בתוך מסגרת חיינו. ואם אנחנו חיים, אז מה זה בדיוק אומר?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה