תקופה של שינויים.
אחרי כמעט 4 שנים, אני עוברת עם העסק למקום אחר. אני מרגישה כבר זמן מה שהגיעה הזמן לעבור אבל לא יוזמת את השינוי ואז לפני כחודש וחצי בא בעל הבית של המקום בו אני עובדת ואמר שצריך להתפנות.
התגובה הראשונה שלי היתה הסטריה קלה: "אמאאאאאאאאאא, לאן אלך? יש לי 4 ילדים לפרנס, אנחנו נמצא את עצמינו ברחוב. לא יהיה לנו כסף לאוכל. יש מלחמה גם, אלוהים, הגיע סוף העולם שלי. טוב, אני מיואשת. לא רוצה לעבור. רוצה להישאר. נ ק ו ד ה. אולי בכל זאת לא צריך. אולי בכל זאת נישאר?"
האמנתי לכל שמועה ולו קלה שיש סיכוי שיהיה אפשר להשאר במקום ולא לשנות כלום. ומצד שני עלו ובאו מחשבות על לעבור לצד השני של העיר, לעבור גם דירה, לפתוח עסק גדול יותר. כרוניקה של בילבול. רק שחור או לבן, להשאר במקום או לזוז לצד השני של קשת האפשרויות. בלי אף גוון של אפור. זוהי דרך השינויים אצלי, סוג של מאניה דיפרסיה, דחוסה ברגעים ספורים. תילי תילים של מחשבות הרהורים ורעיונות שנעים ונדים בין שני קטבים במהירות לא מדידה. רעיון הולך ורעיון בא והדבר היחיד הקבוע הוא הרצון להישאר במקום. היסטריה גמורה.
אחרי כמה זמן נשמתי עמוקות ושוב ושוב, ולאט הבנתי שהשינוי הזה הוא מבורך וזה הדבר הכי נכון בשבילי.
כבר שבועות מספר שאני נחנקת במקום שאני נמצאת בו. התקרות נמוכות, החדר קטן, חדר ההמתנה מוזנח, השותפות שלי עצבניות ומחפשות כל הזמן שקט, מעירות ללקוחותי בחוסר סבלנות מובהק.
נזכרתי במחשבה שעלתה בי שלושה שבועות קודם לכן. חשבתי "אני צריכה לזוז מפה, זה כבר לא מתאים"
אבל, כדרכן של כל המחשבות הן באות והולכות כרצונן וגם זו הלכה לה, רק שנזכרתי בה כשניסיתי להרגיע את עצמי מהלחץ שנכנסתי אליו.הבנתי שזה בדיוק מה שצריך לקרות, שאם לא יזרקו אותי משם שום דבר לא יזיז אותי, אני מתמכרת לאזורי הנוחות שלי, מתעוורת אל מול האפשרויות הרבות והנה באה הרוח ולוקחת אותי למקום אחר. לאן? שאלתי את עצמי וסקרנותי ניעורה. ברגע שהסקרנות מתעוררת, הפחד מתכווץ ומתחילים להרגיש חיים חדשים.
וחיים חדשים מלאים בשמחה. ואז התחלתי לדמיין. שקעתי לפעמים בחלומות בהקיץ.
באותו שבוע התקשרה איתי חברה שמתעסקת במשהו אחר לגמרי ואמרה שהיא מחפשת חדר בדירה. לפתוח קליניקה. "אולי נעשה משהו יחד?" היא שאלה "נקים קליניקה גוף נפש"
"בטח" עניתי בהתלהבות "בשמחה" אני כל כך אוהבת אותה, מכבדת אותה, ושתינו מחוברות בגישה מאוד דומה לחיים, מה גם שהלקוחות שלנו משותפות בהרבה מקרים.
עברנו על דירות, פנינו למתווכים, הלכנו לראות, קבענו פגישות. הימים עברו ולא הצלחנו למצוא.
השאלה שליוותה אותי לאורך כל הדרך היתה :
"מה אהובי היה עושה? איך הוא היה מתנהג?"
ראיתי אותו שוכב מהורהר על הספה, מעשן סיגריה בריכוז (טוב, את זה לא עשיתי כי אני לא מעשנת) ראיתי אותו יושב על הכסא ליד המחשב שלו, מבטו פונה אל החלון והוא מסתכל על האקליפטוס הענק נע ברוח, שמעתי אומר : "הכל יהיה בסדר מותק, אין לך מה לדאוג, היקום דואג לנו, תמיד" החיוך הבוטח שלו לנגד עיני.
הרגשתי אותו, את הקצב שלו, את ההשלמה, את הרוגע.
כל דירה שלא הסתדרה גרמה לי לחיוך. כי הבנתי שזה לא זה אבל שאני בדרך וככה היא נראית. ידעתי לבטח שהדבר הנכון יקרה ברגע הנכון. הרי יש עלי שמירה אישית.
בנתיים כלום לא הסתדר, חברתי כבר נלחצה, היא חיפשה גם אלטרנטיבות אחרות לעצמה, בלעדי. ומצאה.
ברכתי אותה בהצלחה, וחייכתי. סקרנית עד בלי די.
והנה לקוחה הציעה לי להכנס לחדר עם משהי במקצוע דומה לשלי. הלכתי לראות ומצא חן בעיני. מאוד. סגרתי איתה באותו רגע. יום לפני שהייתי צריכה לעזוב את המקום הקודם.
ככה זה. הכל קורה בדיוק כמו שהוא אמור לקרות. אנחנו כמו גרגר חול בדיונה. כל כך הרבה דברים צריכים להשתלב. חתיכות של הפאזל חייבות להתאים ולהסתדר במקומן .
המקום שנסגר פירק 4 עסקים קטנים וכל אחד מאיתנו הלך למקום אחר, לעוד שלב בדרך, לעוד מקום בתהליך.
פרק אחד נגמר ואני מוצאת את עצמי צוחקת בשמחה. הדיונה ממשיכה בתנועתה. המדבר אף פעם לא נראה אותו דבר ובגלל זה קל מאוד ללכת לאיבוד בתוכו, וכמו במערבולת בים אין מה להאבק, המאבק לוקח מאיתנו כוחות, יש להרפות ולנשום עמוק. לעצור את הנשימה ככל יכולתינו בתוך הגוף ולתת למים לקחת אותנו עד לקצה המערבולת ואז לעלות לפני המים, לשאוף שוף אוויר מלוא ריאותינו ולהמשיך לצוף. עד העונג הבא.
התחלתי לסדר את המקום החדש יחד עם חיים.
וזה בפירוש העונג הבא.
תיכננו יחד, תלינו, פיטפטנו תוך כדי. צחקנו, הוא יצא להביא לנו קפה ומאפה, ישבנו אכלנו, הסתכלנו. ניקינו את החלונות, פינינו ארגזים, הוא הציע, אני שמחתי, ושוב צחקנו, החדר התמלא באנרגיה של אהבה ורצון טוב.
יש לי חדר מלא אור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה