תקשורת.
בזה מסתכמת הצלחה של כל קשר, עם בן זוג, עם הורים, עם ילדים, עם חברים, עם לקוחות, עם הממונים עלינו, עם העובדים שלנו, עם עולמינו הסובב אותנו. כולם רוצים תקשורת פתוחה וגלויה.
תקשורת טובה, חיובית, בונה, וגם הרסנית מתחילה בקשר של אדם עם עצמו. קשר של אדם עם סביבתו משקף באופן אבסולוטי את היחס שלו לעצמו. אדם חייב להיות קשור לעצמו. להכיר את עצמו קודם כל ואחר כך ללמוד לאהוב את ה "אני" הזה ולתקשר איתו, זו הדרך הנבונה להצליח לבנות את הקשרים החיצוניים לו.
והשאלה הראשונה שצריכה להשאל בהקשר הזה היא מי הוא עצמי זה?
כמו שאנחנו לוקחים את הנשימה כמובנת מאליה, מתנהגים כאילו אנחנו יודעים איך לנשום כשלמעשה יש לנו המון מה ללמוד בקשר אליה, ככה גם את הכרותינו את עצמינו, וככל שהשנים עוברות יותר דברים בעצמינו הופכים להיות מובנים מאליהם ואנחנו מפסיקים לתקשר עם מהותינו הפנימית. זוהי סוג של תבוסתנות, זהו הרגע בו הפסקנו לרצות להשתנות, הרגע בו החלטנו שככה אנחנו וזהו זה, הרגע שבו אנחנו כבר לא סקרניים בקשר לגילוי החיים שבתוכינו וכבר לא סקרניים בקשר ליום המחר ויום רודף יום. זוהי הזיקנה והיא לא בהכרח קשורה לגיל ביולוגי.
מי אני?
התשובה על השאלה הזו היא אינסופית בערך כמו הנצח, תורת הזן אומרת שאף אחד לא יכול לרחוץ באותו נהר פעמיים, הנהר משתנה כל הזמן וגם אנחנו, ובגלל זה אין תשובה אחת קבועה על השאלה הזו. בכל רגע אנחנו משהו אחר וחלה עלינו חובה להיות בקשר הדוק עם האחר הזה. שום דבר בי לא מובן מאליו. אני אוהבת להפתיע את עצמי. לראות איך התגובות שלי משתנות.
בתוכנו יש קולות מקולות שונים, המחשבות רודפות אותנו, הרגשות רודפים את המחשבות, האגו משתלט על שניהם גם יחד והנשמה מתנשפת במצוקה כי לא מקשיבים לה.
ברוב המקרים אנחנו לא יודעים להבדיל, בהרבה מקרים אנחנו אפילו לא יודעים שאלו הקולות ולא ממש אנחנו ובגלל זה אנחנו מאמינים למחשבות שלנו ולרגשות. "אני" זה משהו חזק מאלה. גבוה מהם, ה"אני" הוא זה שיש לו את היכולת להוביל את הרגש ואת ההגיון.
זו הבעיה, שאנחנו מאמינים לקולות ולא חוקרים אותם. מי זה הקול שאומר שאני מדוכא כי פיטרו אותי. מי זה הקול שאומר שהוא רוצה לאכול, מי זה הקול שטוען ככה או אחרת?
לשאול את השאלות זו הדרך. התשובות לא תמיד עולות ברגע, אבל השאלה הקבועה הזו ממקדת. והתשובה כל הזמן משתנה. לפעמים היא משולבת.
הרבה פעמים עלתה אצלי גם שאלת הרצון. מה אני רוצה?
לפעמים נדמה לי שאני רוצה משהו מסוים אבל זו לא בדיוק אני, לפעמים זה האגו, לפעמים זה מזור לכאב, לפעמים זה היצר. רק כשאני יודעת מי אני אני יכולה להבין את הרצון האמיתי שלי. זה שמשקלל את טובתי. זה, שלא האינטרס הוא המוליך אותו. וזה בסדר לאכול, וזה בסדר להקל על הכאב רק שחשוב להכיר את הקול המבקש.
שתי השאלות- מי אני ומה אני רוצה, מייצרות תקשורת מצויינת של אדם עם עצמו וכפועל יוצא, עם סביבתו.התהודה לכך היא רחבה. כשאני מבינה איזה קול דובר בתוכי ומבינה מה הוא רוצה , יש לי את כח הבחירה. יש לי מספיק כח להגיד לאגו "לא" כי הוא לא חזק הוא פשוט קולני וכוחני. יש לי מספיק שכל להגיד למחשבה שלי לחשוב משהו אחר ולהוליך אותה לאיפה שאני רוצה. היא חכמה אבל "אני" יותר. יש לי מספיק אנרגיה לעצור את היצר שלי הוא עצמתי אמנם אבל יש לי מספיק כח התנגדות.
אני אוהבת שהרצון שלי ברור לי כשאני בתקשורת חיה עם עצמי.כשאני לא מובנת לעצמי מאליו, כשבכל רגע יש לי משהו חדש שמתרחש. המצב הזה מדגיש את הרגעים שאני פועלת על אוטומט.
מי "אני"?
מה "אני" רוצה?
שתי שאלות הראויות להשאל השכם וערב למען עולם טוב יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה