כשהוא נפטר המערכת נרעשה, דאגו שלא אצליח להתמודד עם כל הכאב והצער וארבעת ילדי. חששו שאקרוס. יועצת בית הספר הגיעה לשבעה והציעה לי טיפול מטעם העירייה.
אמרתי לא. אני לא מעוניינת.
לא רציתי שאף אחד יחדור אל תוך האינטימיות של הכאב שלי. שלי. ומלבד זאת סמכתי על עצמי.
אבל אלונה היועצת לא ויתרה, היא פנתה אליהם בעצמה ודאגה שיתקשרו איתי מטעם השירות הפסיכולוגי. הם קוראים לזה אינטק. ובשיחת ההכרות הזו אמרתי למטפלת שהתקשרה אלי, " יש לי את הדרך שלי לטפל בעצמי, אני לא מעוניינת בעזרה " סמכתי על עצמי שאתמודד.
"ומה עם הילדים?" היא שאלה בעדינות, שקנתה את ליבי. לא רק בעדינותה אלא גם בדיוק שלה.
לימים הבנתי שזו דרכה. תמיד בעדינות. אפילו לחתוך את הכאב, ניתוח לב פתוח, אפילו את זה היא עושה בעדינות אך בדיוק. בלי לחדור לשום מקום שעדיין לא פתוח, וכבר אז, בשיחה הראשונה, היא לימדה אותי לסמוך עליה. זה היה שיעור ראשון ב "איך לסמוך על מישהו בעולם בלעדיו" זה לא פשוט. אחרי שנים ארוכות שלמדתי לסמוך עליו, להבין את מקור מחשבותיו, עד כדי כך שאפילו שכחתי ששאלת האמון קיימת. מעל שנתיים עברו וזו עדיין שאלה. האמון האוטומטי שנתתי בו, מת יחד איתו. מעכשיו, ידעתי, האמון הוא מוצר מדף אצלי, צריך להרוויח אותו.
הפסיכולוגית שלי הרוויחה אותו.
טוב, חשבתי לעצמי באותם רגעים, בשביל הילדים.....
וככה התנהל הטיפול, דרך הילדים נפתחו אט אט עולמות ומעמקי חיי . דרך הטיפול יכולתי לראות את דרך החיים. דרך הטיפול יכולתי לראות שזו בחירה, שגם כאדם חי אפשר לבחור במוות. הוא נמצא ביננו, כל הזמן פה, נוכחותו חיה. הוא בא אחרי כל שאיפה.
הבלוג הזה הוא תוצר של דרכי. הטיפול עזר לי לשמוע ולהשמיע את קולי.
המטפלת שלי, ברוב נסיונה וטובה שיקפה לי באופן חד משמעי את המיקום שלי בתהליך. אף פעם לא באופן פולשני, מה שפתחתי היא פתחה איתי עוד יותר ומה שבחרתי להשאיר סגור היא קיבלה. מכבדת את בחירותי בחמלה רבה, תוך כדי בחינה מדוקדקת של התמודדויותי עם אתגרי היום יום בתוך התהום.
תמיד היה מקום לכאב שלי בתוך החדר שלה.
יום אחד, כשנה וחצי אחרי מותו, היא שאלה אותי אם אסכים לבוא למפגש מטפלים ולהציג את דרכי להתמודדות עם האובדן. אם אהיה מוכנה לחשוף את הבלוג כחלק מההתמודדות.
הכתיבה היא כלי, הבלוג הוא תוצר של הטיפול.
תמיד כתבתי. מיום שאני זוכרת את עצמי אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מצליחה לצייר קו ישר בין עולם הרגש שלי לביטוי החיצוני שלו על הכתב. כתבתי סיפורים וכתבתי יומני חיים אבל אף חוויה לא משתווה לכתיבה בבלוג, כתיבה שבאה מהחיים ופונה אל קוראים חיים ומגיבים. בבלוג הרגשתי איך העולמות של חיי מתחברים.
כשהפסיכולוגית שלי ביקשה ממני לבוא לדבר בפני צוות מטפלים, הסכמתי. בלי לשקלל או לחשב את הרגשתי בעניין. יש לי צורך ורצון עז לעזור לאנשים להתמודד עם הכאב שלהם והבלוג גילה לי את היכולת שלי לפרוט את הרגש, ואולי לפרוט עליו גם.
המפגש היה מרגש, קיבלתי מהמטפלים מתנות רבות בצורת תודות שאולי ביום מן הימים גם אותן אעלה על הכתב.
אני מאמינה שפתחתי צוהר קטן לכאב שיש לי בכל הגוף. דרך הצוהר הזה אפשר לראות איך הוא מתבטא.
אולי לכל אחד יש את הדרך שלו אבל הכאב הוא אחד.
לכל אחד יש את הדרך שלו אבל המטרה היא אחת, לחיות. לברוא את האור תוך כדי התייחסות אל החושך.
בכאבנו, ובלי ברירה, נגענו בחושך ולו רק בשביל שנוכל לגעת באור.
המפגש הזה גילה לי קבוצת אנשים עם לב פתוח והמון רצון לעזור ולהתמודד עם הכאב. אנשים אמיצים שמוכנים לגעת בכאב של עצמם בלי לחסוך כדי לסייע, כל החשדנות שהיתה בי כלפי סיוע עירוני למינו התפוגג כלא היה. שיעור שני באמון.
"במותך ציוות לי חיים" קיבל משמעות עם מותו.
המשמעות שמתה יחד איתו מתעוררת וקמה לתחיה, הרבה מאוד בזכות המפגש הטיפולי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה