אותם זכרונות

                                                                                     

"ההווה חסר המשמעות ביותר הינו נעלה על העבר המשמעותי ביותר"

לא זוכרת איפה קראתי את המשפט הזה אבל מיד הרגשתי סוג של נחמה צפונה בו ואמת אבסולוטית בשבילי. זהו עוד מנוע לכח החיים . הצדקה להמשיך ולנוע ברגעים בהם החושך תופס משקל רב באור חיי.
ולא שההווה שלי חסר משמעות, אבל גם לו היה, הוא נעלה היה על עברי המפואר. כי רק ההווה נמדד בערך החיים. העבר מת והעתיד טרם נולד.
אני מחברת את קצוות חיי
מחברת ועדיין לא מוצאת שקט. דווקא עכשיו העבר מנקר על לוח ליבי ביתר שאת. זכרונות באים ועולים, לפעמים נעצרת נשימתי לרגע.
מפספסת פעימה.
יש רגעים בהם אני חושבת על החיים שערכם במובן מסוים כקליפת השום, אני מוצאת לכך הרבה ראיות, אחת מהן היא העובדה ש...הנה, הוא עשה את שלו והלך לעולם אחר ומה נשאר ממנו? הילדים, קצת מוסיקה וזכרונות, שלעיתים עולים ולרוב לא. כשהם עולים, מפתיעה אותי העובדה כמה כח היה לרגעים האלו בחיי וכמה הזכרון הוא אד בלבד. צל צילו של הרגע. וכולם כולם נזילים.
נותרה אהבתו.
הדבר הכמעט יחידי שנשאר הוא האהבה. ואולי נכון יותר לומר שהיא כמעט הדבר החי היחידי שנותר.
עכשיו, כשאני מחברת את קצוות חיי - הזכרונות עולים ובאים, אותם זכרונות שכאבני בניין בנו את אהבתי. בנו את אהבתו. אותם זכרונות שעוטפים אותי בסמיכותם הרכה. אותם זכרונות שמרגישים כמו שוקולד חם ומתוק, אותם זכרונות שפחדתי לשקוע בתוכם כדי לא לחיות שוב את עברי, כדי לחיות את ההווה, חסר משמעות ככל שהיה, ולא למות מתבוססת בדם עברי, משמעותי ככל שהיה. אותם זכרונות שבמשך השנתיים האחרונות השארתי טמונים בתוך עמקי לבבי. אותם זכרונות שהוצפנו אי שם בתוך כל תא מתאי גופי, אותם זכרונות שהפכו עצמם לסוג של קוד גנטי והיו לאחד איתי,אותם זכרונות שחשבתי שלא יעלו ולא יבואו, אותם זכרונות שמחזירים אותי אחורה בזמן והופכים אותי לנערה צעירה ותמימה המטיילת בשמלתה הרכה והמתנפנפת ובחיוך רחב, בולעת את עולמה החדש והמסקרן ברוחב לב ובכל פעם שמופיע בור היא נופלת לתוכו, מחייכת ,מתעקשת לטפס החוצה בחיוך וללכת  באותה דרך, עם דליי אפר ועפר שייסתמו את כל בורות נפשה על מנת שתוכל לצעוד בדרכה שלה בלי ליפול שוב.
אותם זכרונות .
לרגעים ולפתע נעשים אותם זכרונות, חיים יותר מכל גוף, חי או מת, מאיימים להטביע אותי.
אולי בגלל החיות שלהם, החיות שלו, לא העזתי להעלות אותם, כי להזכר זה להחיות, ולהחיות את המוות זה אומר קצת למות גם. זה אומר להתרחק מלתפוס את ארעיות החיים, זה אומר להתרחק מלתפוס את אינסופיותו של המוות. המוות הזה שטרק את דלת חיי בפרצופי וסובב אותי 180מעלות לעבר חיים אחרים, הפך אותי לאישה אחרת, אותה אחת ובכל זאת שונה ובכל פעם שאני תופסת את השינוי אני מבינה  עוד קצת על האינסוף הזה של הגעגוע, על חוסר התוחלת.
ואני רוצה, כהרגלי בקודש וכמו שלמדתי בימי חיי, לקדש את החיים.
עכשיו, כשאני מצליחה לחבר מעט את קצה קצוות חיי, בהיסוס ובעדינות אני יוצרת קרקע חדשה תחת רגלי היחפות, פחות קוצים שורטים את כפות רגלי המדממות,הפצעים הישנים נרפאים ואני דורכת צעד צעד על שביל חיי מחדש,
שוב יוצאת לדרך , על אותו שביל שלעיתים נדמה היה לי שהגיע לסופו.
ולא.