אחריות

                                                                                                                                                                 
חלק מהחיים המשותפים נוגע בתחומי האחריות שונים.
כזוג, לוקח זמן לבסס אותם ולחלוק אותם באופן שמהווה קרקע פוריה לצמיחה.
אולי בעולם אחר, לפני הרבה שנים, כשאנשים התחתנו עם קרובי משפחתם, עם בני שבטם, עם מישהו בן הכפר, כשכולם היו דומים יותר, אז תחומי האחריות היו הרבה יותר ברורים. בעולם המערבי המודרני תחומי האחריות אינם תמיד ברורים.
אני מתחילה עם המסקנה הסופית,אדם מוגדר כבוגר כשהוא לוקח אחריות על חייו. זוגיות מוצלחת תלויה בעובדה שכל חלק בזוג לוקח % 100 אחריות על כל חלקי חייהם.
במקרה כזה,יש סיכוי סביר שהעגלה שלהם תסע לאיפה שהם התכוונו, אחרת הם יצטרכו להצדיק את הדרך הראנדומאלית שהעגלה עשתה. הם יופתעו שהעגלה הגיעה לכל מיני מקומות שאף אחד מהם לא התכוון.
זוג, בדיוק כמו אינדבידואל, צומח ומתבגר ומידת האחריות שהוא לוקח על עצמו ועל בחירותיו מעידה על בשלותו, בגרותו.
תינוק שנולד,למשל, לא אחראי על כלום מלבד נשימותיו וגם זה לא בכל תנאי, וככל שהוא גדל תחומי האחריות שלו גדלים. עד שהוא הופך לאדם בוגר.
אם הוא אי פעם הופך לכזה.
לא כל מבוגר הוא אחראי. הלוואי וזה היה כך. עולמינו היה טוב יותר.
כזוג הבנו באיזושהי נקודה על ציר הזמן שלזרוק אחריות אחד על השני לא מוסיף לנו כלום. לא כפרטים ולא כזוג.
בהתחלה הוא הטיל את המקסימום עלי ואני זרקתי את המקסימום בחזרה אליו וככה התמסרנו באחריות כאילו היא כדור אש, זרקנו אותה מהאחד אל האחר, לקח קצת זמן וכמה מריבות בריאות וטרגדיה אחת לקינוח אבל בסוף הסכמנו לראות שכל אחד מאיתנו עושה את המקסימום והשכלנו להבין שהמקסימום של כל אחד מאיתנו הוא שונה.
ככה הגדרנו את המגרש שלנו וטיפלנו בו באהבה. הדשא במגרש שלנו הפך להיות ירוק יותר ויותר. זו היתה הנקודה בזמן שבה הסכמנו לקבל על עצמינו את מלוא האחריות ולא להתקרבן.
זוהי בחירה של אדם בוגר, לא להיות קורבן של המציאות המשתנה. בכל התקופה שבה זרקנו את האחריות מאחד לשני כמו שני שחקני כדורגל בודדים על מגרש החיים הענק, היינו קורבנות של המציאות, היא הפחידה אותנו והבחירות שלנו לא היו ממש ברורות לנו. היינו צעירים ובתולים. והמציאות הגישה לנו מתפריטה העשיר.
היום אני מבינה שכל מה שקורה בחיי הוא שיקוף של מציאות פנימית. כל מלחמה וכל מאבק בעולם סביבי משקף קושי שלי.
זוהי הסתכלות אחראית במובן העמוק ביותר שלה. עם גישה כזו אין לי אפשרות לזרוק שום דבר שקורה על אף אחד אחר.ואף אחד לא יכול לזרוק עלי אחריות. זוהי הסתכלות שמחייבת אותי להבין את עולמי הפנימי באופן הכנה ביותר. זוהי הסתכלות שלא מאפשרת ניצול.
באופן כללי, האנושות מתנהלת כמו חבורת ילדים, שום דבר הוא לא באחריותינו, החל ביחסים שלנו עם השכנים הקרובים שלנו, המשך ברחוקים וכלה בכדור הארץ. אצל חלקנו אפילו היחסים שלנו עם הילדים שלנו הם לא באמת אחריות שלנו. הם אחריות ותוצר של בן הזוג שלנו ולנו אין שום קשר לזה בכלל. ואם לא ואם כן הם גם באחריות והם תוצר של הגננת, המורה, המדריכה בצופים.
אהובי עשה קפיצת בנג'י לעבר חלל אחר והשאיר אותי כאן אחראית בלעדית לכל הבחירות המשותפות שלנו, מעלה על בימת כבוד את השקפתי לגבי אחריות.
הבחירות שלנו המשותפות הפכו אותנו לזוג, האחריות המשותפת על הבחירות האלה העידו על התקשורת, הבגרות, האמון והאהבה שהיתה ביננו. אבל לפני כן היינו חייבים לגלות את הרצון ולהיות משוכנעים שזהו רצוננו הבלעדי והמשותף.לשאת ביחד את האחריות המשותפת על חיינו.
להגדיר את הרצון משמעו להגדיר את גבולותינו, ולכל אחד הגבול שלו. האם אנחנו מכירים את הגבולות שלנו? האם הם קבועים?
הכרת הגבולות שלי היא ההכרה הבלתי מתפשרת בגמישות שהגבולות דורשים בתוך המציאות המשתנה. ובכל זאת להכיר אותם. ככל שהשרירים שלי מתארכים ומתגמשים כך היכולת להתגמש בתוך גבולותי בלי לאבד את עצמיותי גדלה.
דרך הגוף הפיזי אדם יכול להבין המון דברים על פנימיותו.
זוהי דרך היוגה.
מסתכלת על חיי היום דרך הפרספקטיבה של הסבתא שאהיה, אבן אחרי אבן אני מניחה את אבני חיי, מדביקה אותם זו לזו באחריות ובאהבה, אחרי מותו הייתי צריכה להתרחב ולהכיל את כל תחומי אחריות חיינו. הפכתי להיות גבר ואישה באותו עור ולא יכולתי וגם לא רציתי להעביר את האחריות לאף אחד אחר. אני מאוהבת בחיי. על הכאב, על האהבה, על העצב והשמחה, על האכזבות והצפיות, על הקשיחות והגמישות על השלמות שבהם.
לחיי האחריות.