תפקידך אינו לחפש אהבה אלא להסיר את כל המחסומים שהקמת כנגדה.
כך אמר רומי, המשורר הסופי.
וכך גם עלי, עלי להסיר את כל המחסומים שהקמתי כנגדה כשבראשם עומד הפחד האולטימטיבי לאבד.
פחד מוות.
מתי היתה הפעם הראשונה שהקמתי את המחסום הראשון כנגדה? מתי היתה הפעם הראשונה שחשתי שלהיות בלעדיה זה לא ממש לחיות? מתי הרגשתי את הקור המצמית הזה? את העצב? את החושך?
האם הלידה? האם כל לידה? האם כילדה? כשנולדה אחותי הקטנה? לפני זה, גם? ומתי היתה הפעם האחרונה שבה נלחמתי באופן מודע שלא להציב שום מחסום כנגדה, (ובכל זאת כנראה שכן)
כשהוא מת? ומה היה בין לבין באמת? מה היתה הפעם השניה? השלישית? מה עשיתי כדי לא לחוות את זה שוב?
ומסתבר שמותו החזיר לי את הכל ומסתבר שגם ניתנה לי הזדמנות. מוזר ככל שזה נשמע לי, הבנתי שקיבלתי את אהבתו במתנה, בטרם הספקתי לעמוד ביני ובינה, בטרם הרמתי חומות. היא השתרגה בשריר ליבי כשהייתי חסרת הגנות , אהבתו הטרייה שהלכה והתגברה עם השנים, אהבה שקימוריה בשלים, אהבה גמישה ורחבת לב, אהבתו בצורתה הגולמית, אהבה שהשאירה אותי פעורת פה כשהיא נשארה בתוכי כחלק ממני בזמן שהוא בעצמו נגמר. היא תקפה אותי והציפה אותי.
וכך קרה שהסתובבתי בעולמי כואבת ואוהבת עד בלי די.
צמאה ורוויית אהבה עד אין סוף.
העצבים שנותרו חשופים לאורך כל התקופה לימדו אותי שאפשר לחיות עם הכמיהה, שהיא המצב הטבעי, שחייתי איתה במשך כארבעה עשורים ופשוט לא ידעתי.
אז ידעתי שהקמתי חומות.
שלב אחרי שלב במהלך חיי על פני האדמה הזו, התחלתי לפחד לראות עם הלב. פחדתי מהכאב, שמא אם אראה בעזרת הלב שלי אחווה שוב את הנטישה האכזרית שקימטה את הכרתי והפכה אותי לאישה שהייתי, לאישה שמקימה מחסומים.
באופן פרדוקסלי, המוות שלו שחרר אותי מזה.
בעל כורחי הבנתי שאני יכולה לחיות עם הכאב. הוא היה חזק מאי פעם ועם זאת היה כרוך באהבה כמפלצת דו ראשית. הבנתי שההזדמנות לאהוב מתקיימת בכל שבריר של קיום ,אבל...... הבנתי גם שיש לי עבודה , שעלי להסיר את המחסומים הישנים שהקמתי כנגדה, ולא להקים חדשים. זו היתה קריעה.
פחד מוות.
לפתוח את הפצעים הישנים. לפתוח את אותם פצעים שפעם אחר פעם, פצע על פצע, רצחו את הגמישות של הלב שלי, לפתוח אותם ולתת להם לדמם כדי לרכך את הקושי,להתאחות מחדש, לפתוח אותם בכדי להצליח לחייך למרות ואף על פי. לפתוח אותם כדי להצליח לנחם את אותה ילדה על אובדנה. אותה ילדה שחשבה שהיא לא מספיק.
לא מספיק קטנה, לא מספיק גדולה, לא מספיק טובה,לא מספיק רעה, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, לא מספיק חשובה, לא מספיק אהובה.
לא מספיק. נקודה.
לחייך אליה, לחבק אותה ולאהוב אותה, ללטף אותה ולהגיד לה:
מספיק.
את לגמרי לגמרי מספיק.
אהובתי, את יפה, בדיוק כמו שאת.
את חכמה.
בחכמת הלב ההולכת ומתעצמת בכל שעה.
ואת חשובה, חשובה לקיום המערכת העדינה שהקמת מזרעו וזרעך ולכן את גם חייבת להיות חשובה לעצמך.
ואת אהובה.
אהובה.
ותבכי ותצחקי ותרקדי את חייך.
תבחרי ותתאמצי ותמלאי את שעותייך.
ותחבקי ותנשקי ותאהבי את עולמך.
שידעו כולם את גודל אהבתך.
ותעמדי ותצעקי ותוציאי את הכל.
תתנקי
ותאהבי אהובה. תאהבי.
אהבה
היא כאן תמיד וכל שיש לנו לעשות הוא להסיר את המחסומים ופשוט
לתת לה להיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה