שיחה עם הכאב

-שלום לך אהובה 

-שלום גם לך

-התגעגעת אלי?

-כן

-למה?

-כי.... כי הפכת את המובן מאליו לבעל משמעות

-וואו, איזו מחמאה

-אל תתלהב. זה לא שנעים בחברתך. זה כואב אחרי הכל.

-ובכל זאת את שמחה בבואי.

-עכשיו אתה גם מגזים. אני לא שמחה בבואך, אבל אני שלמה בנוכחותך ולומדת לאהוב את החיים אפילו יותר בגלל עצם קיומך. ורק שתדע, אם כבר שמחה אז שמחה בלכתך.

-אאוצ', זו מכה מתחת לחגורה, מה את חושבת שלכאב לא כואב?

-ברור. לכאב לא כואב.

הוא הכאב בכבודו ובעצמו.לא? לא יכולה לדמיין את הכאב שלך. אתה בטח מלא בהפך שלך. כי כשאתה בא אלי אתה לא משאיר בתוכי כלום אלא אותך. אז לאן הולכים החיים כשאתה בא? לאן? אם אתה לא לוקח אותם לעצמך?

-ועם כל זה, עדיין את מודה שהתגעגעת אלי.....

-אוףףףף. כןןן, אתה מנחם, בדרך המשונה שלך. אתה רך ומלא חמלה... בדרכך.                                              אתה מלמד אותי כמה שברירית היא השמחה,

 אתה חמים ומלטף, קצת כמו בוץ, יותר כמו קטיפה שחורה,

 אתה עושה לי חשק לטבוע בתוכך.

-אז איך זה שאת שמחה שאני הולך?

כי יש גם הרבה יופי בחיים. בזכותך. אתה גורם לי לראות את עוצמתי. אפילו בעל כורחי. נותן לי כוח לפרוץ מתוך האפלה. כוח לחיות, לאהוב, לצחוק, להתבונן. אתה מלמד אותי את עצמי, את הגבולות שלי, את האומץ שיש בי, אני מכירה אותך ויודעת שאחרי שאני שוהה בתוך החושך שלך תמיד בא האור, והוא כמעט לא קיים בלעדיך, ככל שאתה שחור יותר ככה הוא מסנוור.

-לבוא עוד? או לא לבוא יותר?

-שאלה טיפשית.... אתה מדבר כאילו אני היא זו המחליטה. הרי מהרגע שהוא נפטר אתה עושה רק מה שמתחשק לך, בא בהפתעה,לא משאיר חלקה אחת טובה.ממלא את כל כולי. נשאר כמה שבא לך והולך רק כשאני נכנעת. אתה באמת מאמין שהיתה או שיש לי זכות בחירה בנושא? ככל שאני נלחמת בך יותר ככה אתה משיב מלחמה ומאריך את נוכחותך האפלה.רק כשאני כנועה- אתה מוותר אז אני לעולם לא אסגור לך את הדלת. קבעת את שילטונך בעולמי, אתה אח ורע למוות ידידי היקר וכיד ימינו מדגיש במרקר מוזהב את שארית חיי.