זה אולי לא הדבר הכי הגיוני בעולם להרגיש , הגבר שלי מת, נפטר, ואני מרגישה אישה דחויה. כאילו הצעתי לו את אהבתי והוא אמר "לא" מוחלט. סופני. לא יעזור לי כלום . שום דבר. התשובה היא לא. לא. לא.
הבטחתי לו את חיי, וכל הזמן חשבתי, כנגד כל הגיון שאני אלך קודם, שלא אצטרך לחיות כאן בלעדיו. אני זוכרת שאני מציעה לו את החיים. תמיד וגם ובעיקר בימים האחרונים לפני שהוא מת. והוא מת בכל זאת.
בזכות אהבתינו התגברנו על מכשולי החיים. רצינו האחד בשני ולפעמים כשהדרך היתה ממש ממש קשה ובלתי אפשרית, אחד מאיתנו נתן יד ומשך את השני. תמיד היה אחד כזה. הוא או אני. וזה חיזק את הקשר ביננו ואת ההבנה ובהכרח גם את האהבה.
ככה זה בחיים. אנחנו תמיד נחווה דחיות, מחוץ לקשר וגם בתוכו. לפעמים אני רוצה והוא לא. לפעמים הפוך. אבל כל עוד הוא כאן, זה הפיך. כל עוד הוא חי, יש על מה לדבר.
אבל הוא מת, ושום נסיון שלי להחזיר אותו לחיים, לא עוזר. ההצעות שלי לא עוזרות.
זה כל כך חד משמעי. איך יכול להיות שהאיש האוהב הזה, מסרב לי ככה, נוטש באכזריות כזו ופשוט נענה למלאך המוות, איך יכול להיות שכוח המשיכה שלי נוצח על ידי השטן? איך אפשר לחיות בלי האהבה הזו? בלי להחיות אותה שוב ושוב? איך זה יתכן שהחיים מתו?
בכל יום אני לומדת עוד קצת את התשובות לשאלות האלה, החיים נשארים בחיים וכמו אין ברירה. אני חיה. אני בועטת ואני אישה שמחה. אבל לפעמים מרגישה שאני עובדת על עצמי , שזה לא באמת נכון ושלעצב אין לו סוף. כי הדבר האמיתי מת. עזב את זירת הארוע.
אני מרגישה דחויה. זה חורך אותי עד למח העצם. בא לי לצרוח, לבכות , להשתבלל, לפעמים גם למות. אף פעם לא דחו אותי בצורה כזו והדחיה הזו כואבת. כאב כבד מנשוא.
אני רוצה אותו והוא רוצה את המוות. ככה זה תמיד. מאז שהוא מת.
ואני יודעת באופן מוחלט וברור שזו לא היתה בחירה שלו. לא השתגעתי לגמרי. באופן הגיוני זה משהו שקורה לאדם.
רגע המוות הוא לא רגע של בחירה,זה ברור כאור השמש בצהרי אוגוסט, אבל ההגיון הוא לא הזרוע הקובעת אצלי במקרה הזה. מה שקובע כאן זה שלטון הרגש. אני מרגישה אבודה כי הוא הלך. כי האהבה שלנו לא ניצחה את המוות הארור הזה. האהבה הזו שבמשך 20 שנה ניצחה כל מכשול אפשרי..... את המוות היא לא ניצחה.
והגבר בחיי, האיש שהגן על שביל חיינו, שהיה הביטחון, שהיה מוצק כסלע, שעמד איתן מול כל גל ששטף אותנו ואיים להפוך אותנו, קול ההגיון שלנו, הדבק המאחד אותנו.
האיש הזה נוצח.
שום דבר לא ניצח אותו עד היום, הוא תמיד בחר את דרכו, אז כנראה שגם עכשיו. לא ? כנראה שגם עכשיו הוא בחר ללכת ולעזוב אותי ולהשאיר אותי לבד.
פעם ראשונה שאני סופגת דחיה סופנית שכזו, שכנגדה אין לי מה לעשות. דחויה לעד על ידי האיש שאהבתי לנצח נצחים. והנצח מת איתו.
לרגעים אני לגמרי מתחבר
השבמחקאבל אז אני חייב להזכיר לי שהנצח לא מת עימם
רק ההווה
העבר שלהם
העתיד שלנו, צרכים רק למצוא את הדרך אליו...
רקדנית יפיפייה, הריקוד יותר, רק שהייתי צריך לעשות MUTE.. כדי להינות ממנו..
:)
כשאני אומרת ש"הנצח מת איתו" אני מתכוונת שזה גרם לי להבין שמה שאני לא עושה היום, אני אולי לא יספיק לעשות מחר.
השבמחקכי שום דבר לא חי לעד. אז אין נצח.
יש את העכשיו.
והמוות שלו לימד אותי שהעתיד כל כך לא ברור.
וגם אם אי פעם אשקם את חיי, עדיין יהיה את האיום הבלתי מנוצח שהסוף אורב בפינה הקרובה. בדרך כזו או אחרת...
המוות שלו יהיה תמיד חלק מהעתיד שלי. לא?
כן
השבמחקולא אם אלא כאשר..