ג'ורג'יה

יש לי עסק קטן.
קטן קטן אבל ממזר גדול. הוא מאפשר לי את עצמאותי. מאפשר לי לחיות את חיי עם המון חופש מחד אבל פרנסה מכובדת מאידך. ויש לו לאן לצמוח. בבוא העת.
הייתי לעצמאית כשנה וחצי לפני מותו. גם לפני זה ניסיתי. זה לא הסתדר. להיות עצמאית זה מצב תודעה , שלא רק קשור לסטטוס. זו חשיבה שונה. להקים עסק, לימד אותי על עצמי ועל עצמאותי בכל רובד. המשאבים שלי, רובם, הולכים לטובת העסק והעסק מניב פרי והפרי מוגש לי לטובת עצמאות חיי. מעגל העצמאות. והוא מתרחב.
אני מהווה דוגמא לילדים שלי. הם חיים את הדרך בה אני מפרנסת אותם. הקטנים לא מתרגמים את זה כרגע אבל בבוא היום, כשהם יצטרכו לבחור את דרכם בחיים, הם יבחנו את האופציות ודרכי תהיה אפשרות חשובה ולו רק בגלל שהיא מוכרת להם בצורה אינטימית. קרובה. אצל הגדולים זה מתחיל להראות את אותותיו.
הבן הבכור שלי עובד כרגע כשכיר במקום שעושה סנדוויצ'ים בוטיק. והוא אמר לי לפני כמה ימים "אמא, אני לא מתכנן להיות שכיר כל החיים שלי". So I rest my case.
כעצמאית אני חייבת לסמוך על עצמי ולהשתפר כל הזמן. הקיום שלי תלוי בי. בבריאות שלי, בחיוביות, בחיוניות, בעצמאות החשיבה, במכלול היכולות שלי וביכולת הספציפית שלי לסמוך עליהן., בביטחון העצמי שלי ובביטחון בעולמי. בלקוחות שלי כולם ולא בבוס אחד. אני מוצאת אותם יפים. את הלקוחות שלי. כמעט באופן גורף.
אני משתדלת להיות צנועה. גובה מחיר ממוצע. שמה לב לזמן של לקוחותי ומשתדלת לכבד אותו. לקבל אותם בזמן שקבענו וללא המתנה וגם מקדישה לכל אחד את מירב תשומת הלב.  הרבה שואלים אותי אם זה מספיק לי. אני עונה שמספיק יש למי שמסתפק. מה שיש זה נהדר. אם רוצים יותר, צריך לברר בשביל מה.המטרות הן חשובות ואם הן ראויות אז המאמץ יהיה כדאי וכנראה יעשה.
אני מאוד משתדלת לא להעביר את זמני בדאגה לעתיד וזאת למען אותו שקט נפשי. הוא חלק משמעותי בבריאותי ולכן גם בפרנסת ילדי. מה גם שלא עזר לי כשדאגתי. אני תיכננתי תוכניות והמציאות התפוצצה לי מצחוק מול הפנים.שוב ושוב. אז שני הדברים שכאמור נמצאים ראשונים בסדר עדיפויותי הם בריאות ופרנסה. כל עוד אני עושה מאמץ ראוי למען אלה אז יש לי מספיק. אם יש לי מספיק. זה הופך אותי לאישה מסופקת. לא שלא חסר לי. אני חיה את החוסר ואת האובדן אבל זה לא הדבר שמגדיר אותי. אני עובדת עבודה מודעת לשם כך. זוהי עבודת האבל והיא עבודת פרך ששכרה בכל זאת בצידה.
אלא מה?
במשך 20 שנה למדתי לחיות בזוג. חלק ניכר מההגדרה העצמית שלי היה כבת זוג. הסכמתי ללכת לאיבוד איתו. לגמרי לגמרי. לא ידעתי לאיפה פני מועדות ולא אכפת היה לי לאיפה אגיע.  אליס בארץ הפלאות זו היתה אני.

היום אני אליס עוף החול.
כי כשהוא מת נשארתי שוב רק אני,  לבד. בלעדיו, מוגדרת על ידי החלל שנותר מזוגיות ארוכה.ומחפשת את עצמי שוב, כמו לפני שנים. לפני שהכרתי אותו. אבל הפעם מוגדרת היטב על ידי עצמי גם. נאלצתי לפקוח עיניים ולראות שתמיד ניהלתי יחסים עם עצמי אבל כשהוא היה חי יכולתי לעשות השלכות. כל מה שלא היה שלי בהכרח היה שלו.היתה לנו בדיחה קבועה. כל פעם שקלטנו משהו באחד הילדים שלא התחברנו אליו כי העלה תכונת אופי שלא מצאה חן בעיננו, אחד מאיתנו היה קופץ ואומר, "זה מהצד שלך במשפחה" זו אמנם סוג של הלצה אבל כמו ההלצות הכי טובות הן חושפות אמיתות כואבות. מאז שהוא מת הכל שלי. מה ששלי שלי ומה ששלו שלי ומה שמשותף שלי גם. ואני לוקחת אחריות. התבגרתי באחת. לא נותרו לי ברירות.
היחסים שלי עם אותה "עצמי" עוברים תהליך שינוי כיוון שדרכי ברורה לי. אני כבר לא בפאזת אליס. אין לי את הפריבילגיה לא לדעת לאיפה אני הולכת ולאן אגיע. אני מוכרחה להחליט על התוואי. אני חייבת לכבוש לי את הדרך, לסלול אותה,  ככה שגם אמהותי היא אני, גם עבודתי היא אני, ועצמאותי. עצמאותי היא לגמרי אני. אני מוגדרת בצורה הרבה יותר מורכבת מכפי שאי פעם הייתי. אני אוהבת ומחוברת למורכבות חיי. החלק שתופס האובדן הוא חלק משמעותי. חלק שעבודת האבל עוזרת לי להכניסו לפרופורציה, אט אט. אם לא הייתי הולכת לטיפול, ועושה עבודה מודעת, יש סיכוי שרגשות אשם וכעסים היו שוקעים ולא מאפשרים לי להמשיך ואז הייתי באמת מוגדרת רק על ידי אלמנותי כי חיי היו הופכים להיות מצבה חיה למותו. אבל אני חיה. יוצאת מהעלטה.
זוהי עבודת האבל במימד הזמן.
הזמן , זה שכעסתי עליו כל כך בהתחלה הופך להיות  גורם מנחם. לא האמנתי שזה יקרה.
הזמן, שלמרות אובדני הוא המשיך בדרכו והכאב התחזק ככל שהוא עבר.
הזמן שבזכותו "הצלחתי" להרגיש את האובדן ברבדים עמוקים יותר. חשבתי שלא יהיה לזה סוף,לעומק התהום.
הזמן שעושה את עבודתו נאמנה, ובתוכו אני לומדת להתמודד עם השכול בלי להשחיר באופן קבוע את יומי.
הזמן שלמעשה הוא פועל הניקיון. כמו הנשר.דואה בשקט בשקט מעלינו, אורב, ותפקידו להשתמש במיותר, במה שנרקב,במה שלא שימושי לנו, לתועלתו שלו. לקיומו.
אם לא ננצל אותו עד תום, הוא כנראה ינצל אותנו.

ג'ורג'יה היה שמי השני. נקראתי כך על שם סבתי כי נולדתי סמוך מאוד למותה.עניין של ימים ספורים.
הוא אהב את השם הזה ואני לא. אז למען עצמאות רצונותי הוצאתי אותו מתעודת הזהות שלי. אבל זה לא שינה לו. הוא המשיך לקרוא לי כך לעיתים, להקדיש לי את השיר וכשהוא ניגן אותו, זה תמיד היה עבורי.
זה השיר שלך- הוא אמר.
לפעמים הייתי שרה את השיר בבית. בין חדר לחדר. זה הביא לו שמחה.הוא חייך. חיבק. צהל כילד.
אחרי שהוא מת החזרתי את השם הזה רשמית. הפעם כשמי הראשון.
מסתבר שהורי צדקו. שהוא צדק,  גם ג'ורג'יה היא אני.

-Georgia, Georgia,
The whole day through
Just an old sweet song
Keeps Georgia on my mind

I say Georgia
Georgia
A song of you
Comes as sweet and clear
As moonlight through the pines

Other arms reach out to me
Other eyes smile tenderly
Still in peaceful dreams I see
The road leads back to you

I said Georgia,
Ooh Georgia, no peace I find
Just an old sweet song
Keeps Georgia on my mind

Other arms reach out to me
Other eyes smile tenderly
Still in peaceful dreams I see
The road leads back to you

Georgia,
Georgia,
No peace, no peace I find
Just this old, sweet song
Keeps Georgia on my mind

I said just an old sweet song,
Keeps Georgia on my mind