להסתנכרן עם הקצב

הוא היה נגן בס. בס זה הכלי הזה שהרבה אנשים אפילו לא שומעים. התדר שלו נמוך, ובתוך שאר הכלים הצלילים שלו נבלעים, אבל אוזן מיומנת שומעת. הוא נקרא בס, לא רק בגלל מנעד הצליל אלא גם בגלל שהוא הבסיס .הלב. בלעדיו המוסיקה חסרה פעימה. יחד עם התופים הוא דואג להחזיק את הקצב, את הביט. המוסיקאים עצמם מתקשים להחזיק את המוסיקה בלעדיו. הוא הקרקע עליה הם צועדים.
בסיסט לא היה מקצועו. זו היתה מהותו. ועם המהות הזו חייתי. גיליתי עם השנים שכל כלי מוסיקלי מאפיין את הנגנים בתכונות אופי מסויימות. כל הבסיסטים שאני מכירה הם אנשים שמבינים את החיים בצורתם הבסיסית. הפשוטה. הם לוקחים את תופעות חייהם ומפשיטים אותן .ככה שהוא היה ער לקצב המוסיקה, לקצב החיים. הערנות שלו לקצב עוררה גם אותי לחשיבות ולמשמעות הקצב של העולם.
החיים הם מוסיקה.כשהמוסיקה מורכבת, אז הקצב מורכב מתתי מקצבים. הכל מתחיל מפעימת לב. לשמוע את פעימות הלב שלנו, זה להבין את הקצב שלנו, לשמוע את פעימות בן הזוג שלנו זה להסתנכרן איתו. זה להכניס עוד מקצב לחיים שלנו. ילדים מוסיפים עוד לעושר המוסיקלי ולמורכבותו.אני מוכרחה להקשיב לקצב ולכבד אותו.כי אני כבר לא יכולה שלא . וראשית להקשיב לקצב שלי עצמי. בכל תנועה שלי יש את פרמטר הקצב. כשאני עושה יוגה אני מקשיבה לפעימות הלב שלי והן מכתיבות לי את קצב התנועה וככה זה גם בחיים עצמם. השיקוף של ההקשבה הזו מצוי בארועי חיי. כשמישהו אהוב מת הסינכרון של הקצב המשותף משתבש . הייתי חייבת ללמוד לייצר קצב חדש משלי. בלעדיו. ללמוד לנשום מחדש .ממש. היו רגעים שנעצרה לי הנשימה. אחרי שנים שנשמנו יחד.
אני זוכרת את עצמי שוכבת לידו בלילה  ומקשיבה לקצב הנשימות שלו. שקטות, קצובות ועמוקות. מנסה לנשום בקצב שלו. להסתנכרן. לקח לי המון זמן בהתחלה ובסוף הצלחתי בקלות וככה גם נרדמתי.
אז מה הפלא שאחרי שהוא מת, הרגשתי שאני מחסירה פעימות לב. שאני לא מסוגלת לנשום בלעדיו?
יהיו שיגידו שזוהי תופעה של חרדה. אז זהו. שלא. לא הייתי חרדה בשום שלב. פשוט החסרתי פעימה. ועוד אחת. ועוד. והייתי צריכה ללמוד לעשות את כל הפעולות הבסיסיות בלעדיו. החל מנשימה.

בפעם האחרונה שיצאתי לרקוד, רקד לידי בחור צעיר. לשם שינוי לא ברחתי ,אז הוא התקרב , רקד מאחורי כשהוא הרגיש שאני לא נרתעת הוא העז קצת יותר ונצמד אלי,זו היתה הנקודה המדויקת שבה שקלתי בכובד ראש שוב להימלט,מתוך הרגל, אבללללל זה היה די נעים. אז נשארתי, נשמתי, וחזרתי אל המוסיקה והקצב וניסיתי להסתנכרן עם שניהם. ברגע שהרגשתי את המוסיקה ונכנסתי שוב אל הקצב, הרגשתי שהוא אוף ביט. זה התחיל להרגיש לי קצת כמו מלחמה. הוא התאמץ ומיהר והמאמץ שלו לא איפשר לי להרגיש את הפעימה שלו. רק את הבלאגן שבסערה. הרפתי מהמחשבות ורק רקדתי. וכדי לאפשר לו "להיות"התרחקתי טיפה, זה לא עזר. הוא נצמד אבל משהו שיבש את התדר.אוף ביט אוף ביט. אי אפשר לרקוד ככה. טיבה של התרגשות?
למרות החריקות,  התעקשנו. אולי בגלל חוקי המשיכה אולי מסקרנות, אבל הכי סביר שבגלל החיבור, כשיש חיבור ולו קלוש, מאוד קשה לוותר. רקדנו עוד קצת,רק שהמאמץ היה מתסכל.  אז באופן טבעי התרחקנו. הנסיון ליצור קצב משותף נכשל. רציתי להגיד לו "תרגע, תנשום" אבל פחדתי שתצא מזה לידה.
הרבה גברים התקרבו אלי פיזית . זה העיד  על המיקום שלי. זה לא קרה לפני חודשיים. זה קורה עכשיו. זהו הקצב שלי וכמו שהלב פועם, מתכווץ ומתרחב בקצב שמושפע ממאמץ ומהרפיה ככה גם אני מתכווצת ומתרחבת ומשדרת כלפי חוץ את האנרגיה שאני מייצרת. מי שמתקרב אל האנרגיה הזו ניזון ממנה. במקרה של הלב אלה התאים שמקבלים את הדם ובמקרה של רחבת הריקודים אם אני לב אז השמחה שלי היתה סוג של דם. הזנה. הרגשתי איך אני מפיצה אותה. כמו שהעצב מרחיק ככה השמחה מקרבת. לפני כשנה זה לא קרה. קודם לכל היתה עצירה מוחלטת עד רמת הנשימה שנעצרה ואז, לאט התחלתי לפעום. בתנועת ההתכווצות. החומה סביבי היתה מוחשית. כשהתקרבו אלי על רחבת הריקודים זה הבהיל אותי. זו היתה חדירה אלימה למרחב המקודש של חיי. לוקח זמן להתרחב.
מתחילה לחוש שוב את הקצב. הקצב שנעלם עם מותו, חוזר אלי ומזכיר לי שהכל מתכווץ ומתרחב.  הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להפסיק להתאמץ, להרפות ולהקשיב ואז לחוש את הקצב של העולם. של עונות השנה, של הים, של הירח, האישה, הגבר, הילדים שלנו, הכל.
והקצב של הילדים הוא מופלא. ככל שהם קטנים יותר ככה הם מסונכרנים יותר עם הטבע של עצמם ועם הקצב של העולם.
להיות בחברתם. באמת להיות בחברתם, זה יכול להיות הכי מרגיע שאפשר. ללמוד "להיות" פשוט. מה שכבר מזמן שכחנו. ביום שישי הבנות שלי, יחד עם חברות, הכינו ארוחת פירות וירקות בזמן שאני בישלתי את ארוחת הערב. הן חתכו ירקות בכל מיני צורות והרכיבו על צלחות, סירות ופרחים ולבבות הן זימזמו בשמחה ופיטפטו להן אחת עם השניה כשהן מתכננות את ארוחתן. הן כל כך נהנו והתוצאה היתה מרהיבה. הן לא מיהרו אלא נהנו מכל רגע של עשייה משותפת. הן ייצרו מוסיקה. עם הילדים שלי יש קצב פעימות קבוע. קצב של הלב.
כל אנרגיה ובטח ריגשית תמיד משפיעה עמוקות על הקצב. משיכה משבשת אותו. רגשות אשמה וכעס מכווצים. אהבה מסנכרנת את הקצב המשותף ומייצרת הרמוניה מעודנת. חמלה מרחיבה אותו וסלחנות גם. מי שעושה מוסיקה וגם מי שייצר זוגיות ארוכה יודע שזה לוקח זמן לייצר הרמוניה אבל יש לה חוקיות שניתן ללמוד אותה.
המוסיקה ואני היינו מסונכרנות במסיבה האחרונה בגלל שהייתי מחוברת לקצב חיי. לא עייפות, לא כעס ולא רגשות אשמה השפיעו על הריקוד שלי ורקדתי בשמחה כמו שלא רקדתי בחיים שלי.

I feel so unsure, As I take your hand and lead you to the dance floor. As the music dies... Something in your eyes, Calls to mind a silver screen, And all its sad goodbyes. CHORUS I'm never gonna dance again, Guilty feet have got no rhythm. Though it's easy to pretend, I know you're not a fool. I should have known better than to cheat a friend, And waste this chance that I'd been given. So I'm never gonna dance again, The way I danced with you. Time can never mend, The careless whisper of a good friend. To the heart and mind, Ignorance is kind There's no comfort in the truth, Pain is the all you'll find. CHORUS I'm never gonna dance again, Guilty feet have got no rhythm. Though it's easy to pretend, I know you're not a fool. I should have known better than to cheat a friend, And waste this chance that I'd been given. So I'm never gonna dance again, The way I danced with you. Tonight the music seems so loud, I wish that we could lose this crowd. Maybe it's better this way, We'd hurt each other with the things we want to say. We could have been so good together, We could have lived this dance forever... But now, who's gonna dance with me? Please stay. CHORUS And I'm never gonna dance again, Guilty feet have got no rhythm. Though it's easy to pretend, I know you're not a fool. I should have known better than to cheat a friend, And waste this chance that I'd been given. So I'm never gonna dance again, The way I danced with you. ooh ooh Now that you're gone... Now that you're gone... Now that you're gone... Was what I did so wrong? So wrong that you had to leave me alone?