הרהורים על פחד

                                                                               
הרבה פעמים, הנושאים לכתיבה עולים ובאים באופן ספונטאני  תהליך הכתיבה  כולו הוא אינטואיטיבי .
השכל תופס אצלי מקום רק בשלב הליטוש, שבו אני מוחקת בעיקר ומפסקת את הדרוש פיסוק.
הפחד הוא נושא קשה לכתיבה במובן שהוא נוגע לרגשות עמוקים. הדרך שמצאתי להתמודדות איתו היא לאהוב אותו ולכבד אותו וברגע שזה קורה הוא, הפחד,  כבר כמעט לא קיים, או לפחות נחלש. ברגע שבו אני לא נרתעת ממנו אני יכולה להכיל את עצם הדבר עצמו . אני חושבת ששורש כל הפחדים שלי מצוי בנסיון להמנע מסבל. כשאני מזהה פוטנציאל לסבל, התנועה המיידית שלי היא התכווצות אל מולו.
ההתכווצות הזו זה הפחד.
כמו הנשימה, ככה תנועות העולם, הן מחולקות לשתיים, להתכווצות ולהתרחבות.
השאיפה היא ההתרחבות והנשיפה היא התכווצות.
הפחד הוא נשיפה. התכווצות. הסבל עצמו, גם.
יש לנו רצון אינטואיטיבי להרחיק את הסבל מעלינו , לנשוף אותו החוצה הרחק מאיתנו. ואז מגיע הפחד, וגם אותו אנחנו רוצים לנשוף, זה מכווץ עוד יותר את התנועה במקום שבו יש צורך עמוק לשאיפה, להתרחבות, לקצת חמצן שיאפשר לנוח,  ובדיוק אז  קשה להתרחב, כי הפחד כאמור, מכווץ.
זו אולי הסיבה שהפחד מהסבל תמיד יותר גדול מהסבל עצמו.
זה חוק כזה, הפחד תמיד חזק יותר וגדול יותר .
ברגע שמזהים את הפחד ומפרידים אותו, כבר אפשר לקחת שאיפה,ואז אפשר לבודד אותו ולראות את המידה האמיתית של הדבר שממנו אנחנו סובלים, ממש לראות את זה ולנשום.
ובכל זאת, הפחד קיים, הוא הכרחי, תפקידו להגן עלי, הוא אבולוציוני ואני מוכרחה לשים לב אליו. להתייחס אליו כאל תמרור אזהרה כי אחרת אני אולי בסכנה ולכן אני לא מתעלמת מהפחד אבל אני גם לא רוצה להמציא אותו. אם הוא לא קיים אז לא. אני לא מתנדבת לסבול כשאין צורך בכך.הרי הסבל כשבראשו עומד מר כאב עוד יבוא. אי אפשר לחמוק ממנו כל עוד אנחנו חיים, כמו שאי אפשר רק לנשוף, חייבים גם לשאוף בשביל לנשום, בשביל לחיות.הפחד הוא חלק אינטגרלי וחשוב בכוחות העולם הזה ותפקידו בחיינו משמעותי.
הכאב גם הוא מכווץ הוא כמו אבי העורקים,הכאב הוא אבי הרגשות, וברגע שנגעתי בו, כשששהיתי בתוכו ללא יכולת לחמוק, מחד רציתי מאוד שהוא יעלם אבל מאידך רציתי לחוש בו , שהרי הכאב היה תמצית החיבור שלי אל אהוב ליבי אחרי מותו, ולכן רציתי בו  למרות שזה היה מלווה בסבל.
הניגוד הזה היה לי מאוד קשה להכלה, כמעט בלתי אפשרי,כוחות מאוד חזקים של משיכה ודחיה שהתקיימו יחד בתוכי אילצו אותי להרגיש את הכאב לעומקו.
שום דבר כבר לא אותו דבר מאותו רגע.
השתניתי.
התחלתי להרגיש הכל לעומק רב יותר.
ככה גם את הפחד.
וגם את האהבה
וגם את הפחד לאהוב.
הוא עמוק מאוד.
ואיך אפשר שוב לאהוב? כשהאפשרות להפגע בגלל מותה הוודאי כל כך חיה? כאבתי כל כך פעם אחת ועדיין, למה לי לנסות שוב? והכמיהה לאהבה, הכמיהה הזו, למה היא לא מתה?
ועוד בעיה יש כאן. הפחד הוא התכווצות והאהבה היא התרחבות.
הפחד לאהוב הוא קיום של שני כוחות מנוגדים יחד.
זה להתכווץ בתוך תנועת התרחבות, ואולי המרפא היחיד לפחד הוא בדיוק ההיפוך של הפחד לאהוב. זה להרחיב את המכווץ, זה לפתוח, זה לשאוף מלוא אוויר אל תוכינו.
זה לאהוב את הפחד.