הים ואני

קיבלתי על עצמי אתגר, לכתוב פוסט שלם שהוא לא על אלמנותי. בהתחלה זה הצחיק אותי, לא חשבתי שיש משהו כזה בחיים שלי,אחר כך זה העציב אותי, כי הבנתי שיש המון דברים כאלה בחיים שלי. ואז הסתבר לי שכנראה זה תמיד שם  גם כשלא.  לכשהתרגלתי לרעיון, חשבתי שאולי זו נקודה נכונה על רצף הזמן, להביא לכתב גם רגעים אחרים בחיי. כי הבלוג הוא אמנם על האלמנה אבל היא בכל זאת בדרך החיים. אז הנה פיסת חיים.... רגע בחייה....
יצאתי הבוקר להליכה בים.
לבשתי טייץ מפוספס, שמלת מיני, תיק קטן והלכתי לי לבד, והלכתי יחפה.
דרך החול ודרך האויר הצלול שאבתי לי כוח חיות. ושיחקתי לי משחק. אלו המשחקים האהובים עלי. משחקים בתוך החיים. משחקים קלילים ומלאי הומור. אני חייבת לעשות קצת צחוק מהחומרים שיש לי.
הסתכלתי על הגלים וגם על אנשים. לומדים המון על החיים רק מלהסתכל על הגלים. ועל אנשים רק מלראות את הגוף שלהם ומה שהם בוחרים ללבוש.מקטעי מילים ספורות. הדבר הכי נחמד בכל זה הוא שאין לי איך לבדוק את ההשערות שלי וככה נקודות הנחה הופכות להיות עובדות.
ראיתי איש עם חולצה כתומה זוהרת. מאוד.כל בית החזה שלו היה בחוץ. הליכתו נמרצת.הוא רוצה להתבלט. המון אגו.הוא עבר אותי ומולי באה אישה עם חלק עליון מאוד רחב, צבע עור מקסים, חלק. והיא לבשה סטרפלס. בחירה מוזרה שלא מחמיאה ולא קשורה למזג האויר, היא משכה אחריה כלב ענק- הרבה כח פיזי יש לה. היא מנהלת את חייה איתו. חשבתי לעצמי. אל מול הים עמדו גבר ואישה, היא היתה לבושה בבגדים צמודים ורעלה כיסתה את פניה. הם היו מאוהבים. פתוחים באהבתם . ראיתי גבר בן 60 + לבוש בחלק עליון בסווטשרט ומעיל ובחלק התחתון , בגד ים צמוד צמוד בצורת תחתונים , העדפתי לא לחשוב על מה שהוא מנסה לומר.
חלף על פני זוג בגיל העמידה מתווכחים בסערת רגשות- תכנון להליכה רומנטית שהתחרבן וכנראה יהפוך להם את השבת.
וזוג דובר רוסית שנשמע כאילו הם הולכים להרוג אחד את השניה אבל מחזיקים ידיים באהבה גדולה אמר לי שאם אני רוצה להבין משהו מהסיטואציה עדיף שאלמד רוסית.ושהרבה פעמים רוסית נשמעת כמו שפה של מלחמה.ואולי בעצם הם החליפו מילות אהבה רכות בשפה קשה.
עזבתי קצת את האנשים והמבט שלי נפנה לגלים. והמחשבות עפו לילדים.
השארתי אותם בבית.עם חברים. וכל כך נהנתי מהזמן שלי עם עצמי שהייתי חייבת להרוס לי את זה עם רגשות אשמה:
למה לא לקחת אותם איתך? יה אגואיסטית! ילדים גם צריכים אויר צח וטבע!לא רק את!
הזכרתי לעצמי שהם היו מקטרים, שההליכה קשה, שהם צמאים, מתי חוזרים? משעמם!
וכן! רק אני! בכיף!
זה מיד השקיט את כל רגשות האשמה שלי עד האחרון בהם, הזדקפתי, חייכתי אל עצמי והמשכתי ללכת
נשמתי אל תוכי את האויר והקשבתי לקול של הגלים. הם באים והולכים ברחש נעים. חשבתי על זה ולמדתי מהים ,שהחיים דינאמיים ונתונים כל הזמן לשינויים, שלמרות ואולי בזכות זה אני צריכה למצוא את הקול המרכזי שלי ולהרגע, לתת לים של החיים להרים אותי ולהוריד ועדיין להישאר יציבה. עדיין להיות אותה טיפה בים שהיא חלק מהשלם הגדול ולכן היא בעצמה הים.
כשסיימתי את ההליכה של 4 הקילומטרים, עצרתי,שתיתי לי מיץ רימונים סחוט טרי טבעי ובמקום, הסתכלתי עוד קצת על הים, נפרדתי ממנו לשלום ועליתי הביתה אל ילדי, אל ביתי, אל שארית חיי.