קעקוע ומשמעות

הרבה שנים השתעשעתי לי ברעיון הקעקוע ולא עשיתי. לא מצאתי משהו שדיבר אלי עד כדי לקעקע אותו על גופי לתמיד. משהו שאני יודעת ללא צל של ספק שארצה שיישאר לנצח. משהו שהוא בדרגת איבר מאברי גופי.
אחרי מותו ידעתי ללא צל של ספק וידעתי גם איפה. ידעתי שאני רוצה לקעקע את דמותו על לוח ליבי מאחור, על הגב, בדיוק במקום של הלב. נפגשתי עם מקעקעת מוכשרת, הבאתי איתי את הרעיון והיא תירגמה אותו לציור. ואז קבענו תאריך לקעקוע. מאחר שנפלו חגים באמצע והיא תכננה אחר כך נסיעה, קבענו לחודשיים מאותו רגע.
בין לבין נפלה אצלי ההבנה שאני חייבת לעבור דירה, שהילדים ואני מוכרחים לעזוב את הבית שבו גרנו כמעט כל חיינו המשותפים,  הבית שבו התחיל סיפור אהבתנו, הבית שאליו חזרנו ובו התאחנו מחדש אחרי משבר גדול, הבית בו נולדו כמעט כל ילדינו, הבית בו הוא תמיד אמר שנולד מחדש, הבית בו הוא מת.
בית שהוא סיפור חיים.
אחרי שהוא מת, התקרה בחדר העבודה שלו נפלה. פתאום שמעתי בום וכשנכנסתי החדר נראה כמו חפירה. התקרה התפוררה. אחרי כמה ימים צינור המים של מכונת הכביסה, זה שיוצא מהקיר, התפוצץ, ואינסטלטור ניסה לסדר במשך כמה ימים, אבל זה היה ממש קשה. על גבול הבלתי אפשרי. כל נגיעה שלו פוררה עוד חתיכה.
נראה היה לי שהקירות מתפרקים מצער. כמוני.
נראה היה לי שהבית מקיא אותי מקירבו.
נחנקתי בין הקירות .
החלטתי לעבור דירה.
הדירה הראשונה שראיתי היתה בשכנות לחבר יקר, רציתי אותה.
בעלי הדירה רצו שאכנס מידית כי הדירה עמדה ריקה כחודשיים. אני רציתי לפחות חודשיים להתארגן.
לארוז את כל השנים המשותפות שלנו בארגזים, לא היה עניין של מה בכך, והייתי צריכה אוויר לנשימה ואפשרות לעכל את המעבר.האמנתי שכמו שהבית שלי זורק אותי מתוכו ככה הבית הזה, אם זה הבית שנכון לי ולילדים ולשאר ההיבטים של חיי, הוא יחבק אותי אליו ויחכה לי.
אבל למרות הגישה הרומנטית שלי, היה מאוד מורכב להגיע לעמק השווה.
בעל הדירה עורך דין, ולמרות אישתו הרכה והאמפטית הוא נותר בעיקשותו וגם אני התעקשתי, הבנתי אותו,  אבל בתוכי האמנתי שהם לא יצליחו להשכיר אותה לאף אחד אחר, היא היתה מדויקת מדי ובשבילי. וככה בדיוק היה.התחלתי לארוז בכוונה לעבור לשם בתאריך שרציתי ובלי ערובה שכך יהיה. כעבור חודש כשאני כבר חיה על ארגזים ובלי מקום לעבור אליו, התקשרה אלי בעלת הדירה ואמרה שהיא רוצה אותי כדיירת ומה צריך לעשות כדי שנחתום חוזה. קבענו תאריך, זה היה אותו יום שבו קבעתי עם המקעקעת לעשות את הקעקוע שינציח ויזואלית ופיזית את האהבה שלנו.
אל המקעקעת הגעתי עם החוזה של הדירה ביד, נכנסתי והיא ביקשה ממני להתיישב על כסא, עם הפנים אל המשענת  התיישבתי כפי שהיא ביקשה ,הנחתי את הפנים על שתי כפות ידי ועצמתי עיניים. היא התחילה לקדוח את הצבע לתוך גופי. זה היה כואב.
ברקע התנגן Hey Jude. החדר היה שקט, לא החלפנו מילה לאורך כל התהליך ורק המוסיקה, המחשבות שלי והכאב היו שם.
ואז הם הגיעו לשורה : Remember to let her under your skin, then you begin to make it better.
באותו רגע, ראיתי בברור כמה היום הזה משמעותי.
חתמתי חוזה לדירה חדשה בשביל הסיכוי לחיים חדשים, בשביל לא להיקבר מתחת לזכרונות, ובאותו יום חתמתי גם את דמותו על לוח ליבי וברקע מתנגן השיר הזה עם המשפט הזה.....
מה שעשיתי באותו יום למעשה זה לחתום את המוות למען הסיכוי לחיות. כי האהבה חיה ואני חיה יחד איתה.
הקעקוע היה סמל עבורי, שהאהבה שבלב תישאר לנצח, למרות שהוא מת. האהבה חיה בי בילדים ובמוסיקה ומי שירצה יזכה לרוב טובה.
במהלך חיינו הכנסתי אותו אל מתחת לעור שלי. לאורך השנים הכנסתי אותו לתוך מחזור הדם שלי רק ככה הדברים הפכו להיות טובים יותר. האהבה אליו נכנסה לתוך מחזור הדם שלי בעודו חי,  בטיפטופים מדודים ורציפים לאורך 20 שנה, הוא קיעקע את דמותו בתוך ההוויה שלי ואני לעולם אהיה האישה שידעה אותו. הוא טבוע בי והקיעקוע היה סמל לכל התהליך הזה.
בכיתי, וכל דמעה שנשרה על הרצפה זיככה עוד חלק בכאב וחידדה את נחישותי לחיות.
תם ונשלם.
הצבעתי בגופי ובנשמתי לטובת החיים.