ניל ארמסטרונג ושאלת גילוי עצמי

                                                                        
יצאתי בשבת לטיול למעיין, לקחתי מים,לקחתי אבטיח, לקחתי את שתי בנותי, לקחתי חברה,לקחתי את בתה ויצאנו למסע.
פגשנו בדרך המון משפחות עם ילדים קטנים, הדרך היתה יפה ובסופה הגענו למעיין.
ישבנו שם כשמשפחות באו והלכו כשלפתע הגיע ילדה וצעקה
"מצאתי, מצאתי את המעין, אני גיליתי אותו אני גיליתי אותו, לא אתה" היא צעקה על חבר "אני גיליתי אותו, זה שלי" לא שינתה העובדה שהיו שם המון אנשים באותו רגע ושהיו שם מליונים לאורך השנים. מבחינתה זו היתה התגלית שלה. והיא היתה שמחה ורכושנית בגילויה הזה.
ואז החלו לבוא ולעלות בי שאלות על גילויים בכלל ועל גילוי עצמי בעיקר.                                                               
לשים את הדגל על הירח, לסמן- אנחנו היינו פה קודם. טביעת הרגל הראשונה, יש לה ערך סנטימנטאלי, חשיבה לדורות הבאים וגם אופי רכושני. זה שלנו.
לא מזמן שמעתי שמישהו מוכר חלקות קרקע על הירח. שמעתי שאני יכולה לקנות כוכב על שמי. במקום למספר אותו ייתנו לו את השם שלי, בעבור תשלום סימלי.
ובכל פעם שאני חושבת על תגליות חשובות, אפילו החיוביות והגדולות, שהשפיעו על ההיסטוריה אני מגלה שכל תנועה קדימה לקחה אותנו כאנושות גם קצת אחורה. אולי אפילו באותה מידה. למשל היכולת להעביר מים בצינורות ממקווה מים לחלקים יבשים גרמו להתפתחות מחד והדלדלות המשאב היקר הזה מאידך.וככה נראה לי שקורה עם כל תגלית.
הנה שמנו דגל, כבשנו את הירח. האם אפשר לכבוש אותו?
אפשר להגיע אליו, אפשר לנחות, אפשר לחקור אותו, אפשר לרצות, אבל לכבוש?
וככה אני רואה את התנועה לגילוי עצמי. מגלה את עצמי לבד. בתחילה גיליתי את הריק שבי. אחר כך גיליתי שאפשר להתמלא מחדש. ועכשיו אני פוגשת בי ממקום של מלאות, מרגישה את העוצמה , היא טמונה בפתיחות, היא טמונה במקום של הבחירה בין האהבה לפחד. להיות מסוגלת לבחור לאהוב ולא לברוח, היא טמונה בהתקרבות ובהתרחקות, בתנועה, במנעד.אין לי שום רצון לכבוש שום יעד, כל מקום שאני מגיעה אליו הוא בסיס להמראה מחדש.
כל מקום שאני מגלה בתוכי הוא אזור נחיתה.
 זה הולך ככה, אני ממריאה גבוה גבוה, מעבר לשמיים, מתמלאה בפנטזיות , ואז מולי באה המציאות,  ומחפשת אותי בחלל, כשאני נפגשת איתה אני נוחתת. נוחתת במקום שכבר הכרתי בעצמי פעם אבל עכשיו מחדש. וזה מקום יפה. מוכר ועם זאת חדש, הפרספקטיבה שלי השתנתה.
כשאני נוחתת ומבינה אהבה או פחד הנוף מוצא חן בעיני, אני מגלה ששניהם פותחים. אני בוחרת מה ההנעה.
אני מגלה שהדרך שבה אחרים רואים אותי היא שיקוף שלי מחד אבל היא לא "אני" מאידך, היא רק חלק. כמו לנחות על הירח ולקחת משם ממצאים ולחקור אותם ולהתיימר להכיר את הירח. הרי הירח הוא הרבה יותר מסכום כל חלקיו. וככה גם אני וככה גם כולנו. ואנחנו כל הזמן משתנים.
משפט זן ידוע אומר שלא ניתן לרחוץ באותו נהר פעמיים. כי הנהר בתנועה, הוא כל הזמן משתנה, הוא אף פעם לא אותו אחד. ככה גם אנחנו, כל הזמן משתנים סביב ציר העצמי שלנו. מי שמוצא את הציר.
אני מצאתי ציר מחדש. אוטוטו שנתיים מאז מותו ויש לי ציר. הוא מוצק וברור אבל גם גמיש ומכיל. ציר חיי. עליו עמלתי
באהבה, מאפשר לי עכשיו לגלות את עצמי מחדש. שוב. מזווית אחרת ומקרוב יותר.
פותחת את הספקטרום מחד ומפקסת את העדשה מאידך.