במשעול האהבה

                                                
                                                                           
זה המשעול שבו אני פוסעת.
ברגע שאני כותבת או אומרת את המילה משעול, מיד עולות בי אסוציאציות של רומנטיקה, תמונות והבזקים של שביל חמים אך מוצל, מלא בירק ובפריחה צבעונית, והרגליים שפוסעות  משמיעות קולות רכים של פיצפוץ. ידיים שלובות, מבטים מלטפים. הדרך אל ביתי.
האהבה
אני כותבת עליה הרבה, חושבת עליה יותר מזה ועושה אותה איפה שאני רק יכולה.
ככה תמיד הייתי , אבל הכאב חידד את השפיץ של העיפרון הזה,והפך אותו לעיפרון של קסם שמצייר את תמונת חיי.
עוצמת האהבה היא מתנת הכאב הבלתי מעורערת.
זה לא שלא אהבתי קודם. תולדות חיי הם ההוכחה שכן. אבל עוד חלק של פניה המוסתרים התגלה לי רק אחרי מותו. ועדיין מתגלה. כמו צעיף שמלטף את הגוף שמתחתיו, עד שמגיע כוח עלום ומושך אותו אט אט ומגלה את היופי. ככה התגלה לי עומק אהבתי, בתחילה צעיף הכאב והחשכה כיסה על גופי הדואב. על נשמתי הפצועה, המדממת ואט אט משך הזמן את הצעיף הזה מעלי.
לו ידעתי שעומק הכאב הוא עומק האהבה,אולי הייתי נכנעת לו הרבה קודם, כך או אחרת לא הייתה לי ברירה, הכאב היה חזק ממני והייתי חייבת להרים ידיים וליפול  לתוכו ושם במשכנו השחור שכן גם האור.
ואז...אני זוכרת את עצמי אומרת שאני מאוהבת בתהום. ובאמת הייתי מאוהבת בה. סמיכה, שחורה ומלטפת. היא ייחדה אותי. הייתי שלה, פחדתי שלהפרד ממנה יהיה להפרד גם מכל השאר. מהאהבה.
וזהו. שלא.
כבר כתבתי על זה והנה שוב...
האהבה היא יישות עצמאית בעלת חוכמה שמתגלמת במציאות הפיזית. למעשה האהבה היא אינטיליגנצית על.  היא מנחה אותנו, משעול האהבה הוא למעשה מה שאנחנו קוראים לו גורל, קארמה, בחירה.
היא היא הסיבה שאנחנו מתאהבים באחד ולא באחר. אנחנו מתאהבים בדמות שתלמד אותנו דרך החיבור משהו שעוד לא ידענו עליה .
האהבה היא חלק מהסיבות למוות. היא חייבת להתפתח. יש לה כוחות קיום וחיים שאנחנו מהווים רק חלק מאוד זערורי בתוכם. האהבה היא אנרגית הקיום של כל דבר חי על האדמה הזו . חלק טוענים שכל דבר בחיים הוא שיעור. אפשר לראות את זה ככה. הצורך שלה להתקיים ולגדול זו הסיבה לשיעורים שלנו בחיים. אם נסרב לקבל את השיעור בדרך אחת הוא יבוא בדרך אחרת. האהבה לא מוותרת אף פעם. היא חייבת להתקיים.
ככה אנחנו בוחרים את מציאות חיינו.  אנחנו אולי לא בוחרים את מי לאהוב אבל אנחנו יכולים לבחור את האיך.
כל מי שמופיע בתוך מעגל חיינו הקרוב זקוק לאהבתנו ואנחנו זקוקים לאהבתו. המציאות מציעה. היא מכניסה לתוך קערת חיינו את כל מה שצריך בשביל שהאהבה תתפתח ואנחנו בוחרים. אפשר לרצות ולהתייחס באהבה ואפשר להתעלם ממנה. אפשר לפחד ולברוח, להיות שטחיים, ואולי לחשוב שאנחנו אלו הם הקובעים הבלעדיים,לסובב אליה את גבינו ולהוותר בבדידותינו, אבל כל בחירה שכנגדה תגרום לתוצאה אחת - האהבה תביא  את האנרגיה שלה חזק יותר, לפעמים כואב יותר, היא תביא את עצמה ככה שלא נוכל להתעלם מקיומה. כך או אחרת אני אאלץ ללמוד את השיעור שלי. אני אהיה חייבת ללמוד לאהוב קצת יותר ממה שאהבתי.
להיות יחד באהבה זו זכות גדולה, אף פעם לא חובה. מי שנשאר איתי נשאר מבחירה.
ואני  אוהבת את דרכי, את כוחותי, את כל מה שאני עושה, אוהבת את ילדי, את עבודתי, את סדר יומי. אוהבת את דמותי במראה, אוהבת את ההשתקפות שלי בסביבה. אוהבת ללכת אחורה, אוהבת לחזור בחזרה.
אוהבת את הסבלנות שלי וגם את העדרה. אוהבת את חוש ההומור שלי ואת הכאב. אוהבת להיות עם הילדים שלי ואוהבת להיות לבד. אוהבת לרקוד. להעלם בתוך הקצב. אוהבת להשתכר, אוהבת לצחוק, אוהבת לבכות, אוהבת לתכנן תוכניות ולראות שהן מתקיימות, וגם שלא. אוהבת את התובנות.
האסימונים האלה שמצלצלים ונופלים אל תוך בטני, הם אלו שמייצרים חיבור של קו ישיר אל עצמי. אהבה עצמית.
זוהי אחת ממתנות הכאב. מתנה שקיבלתי עם מותו.
ואני גם פוחדת. שוב לאהוב, שוב לחשוף. לחשוף את העצבים החשופים ממילא, לתת את ליבי. להניח על השולחן את המקומות הרועדים, הרגישים, השבריריים שבי, את חוסר המושלמות, את הכאב, את הכיעור, את החולשות.
אבל הפחד הוא לא המשעול שלי, הפחד הוא הבורות שקיימים במשעול בו אני פוסעת. בגללו אני זהירה. אולי בזכותו. אני מדמיינת את אהובי מסביבי בכל אשר אפנה, מסתכל עלי במבטו הבהיר, הרך המלא שמחה וגאווה באישה שאני. אני מדמיינת אותו מלווה אותי במשעול חיי ומוסיף עומק ואהבה לכל פסיעה שלי.
האהובים עלי יודעים את זה ומכירים בזה. אני היא תמצית אהבותי.