אסקפיזם או פגישה עם המציאות

                                                                         
לפני הרבה שנים, סבתא שלי  שברה את הירך. היא סבלה מכאב איום ושהתה בבית חולים. באחת הפעמים שבאתי לבקר אותה היא התחילה לדבר אל הלמפה. כלומר אל הכלום.
היא דיברה אל העולם שמעבר לכאב. היא חיתה בתוך פנטזיה כי המציאות היתה בלתי נסבלת.
באופן מסוים גם אני הייתי שם לאורך כל התקופה האחרונה.
עברתי בין פנטזיה אחת לרעותה. כנראה שהמציאות היתה בלתי נסבלת. היא היתה הריק.
אז כמנגנון הגנה הנפש שלי התבייתה על פנטזיה.
הראשונה היתה ממש רחוקה. גבר מדהים ועמוק, שנכנס אל חיי עוד לפני שאהובי מת. כמטפל הוא נכנס אל ביתי והוא טיפל בו במסירות אין קץ וברגישות גדולה. אבל הוא איש נשוי אז התאפקתי נואשות מכל סימן לרגשותי. היום הוא בין חברי הטובים ביותר.אבל אז הוא היה משהו אחר, הוא היה דמות ראשית בהצגה הגדולה ששמה "כלום לא קרה" אבל התעוררתי מזה, לא בזכות היותי גיבורה כל כך גדולה אלא  בזכות פנטזיה אחרת שמילאה את ליבי.והיא באה בדיוק בזמן ובמקום, לא הייתי מסוגלת לחיות אז בלעדיה. ואני מודה לה מעומק ליבי הפועם בחיות.
אני חושבת שלראשונה מזה שנתיים כמעט, אני מתעוררת מחלום וכל זה בזכות האיגנציה. תרופה הומאופטית שקיבלתי מההומאופתית שלי והיא ניתנה לי בגלל כאבי בטן ובגלל המקום הרגשי המורכב שבו הייתי. ביום שלקחתי את התרופה התעוררתי מהחלום.
איגנציה, איגנציה אהובתי, איך הערת אותי מחלומי.
תודה.
אני מודה על זה. הגיעה העת להתעורר. וההתעוררות מלווה בשמחה. אני לא מפסיקה לחייך.
אני הולכת בערב לראות סרט אצל חברה ואחר כך אנחנו יוצאות לרקוד, נפגוש שם את החבורה הקבועה, שני זוגות מקסימים, חברים טובים שלי, שאוהבים אותי ואני אותם. מכל הלב. אנחנו נרקוד ונצחק ונשתה.
אבל זה לא רק זה. הילדים שלי, העבודה שלי, הכתיבה שלי, היוגה, הפסיפס שהתחלתי לעשות על השולחן במרפסת.
הפנטזיה יוצאת לי מהסיסטם כי אני לא צריכה אותה יותר. היא כבר לא משמשת אותי. אני רוצה את המציאות האמיתית.
אמנם, פגשתי מציאות עצובה בימים האחרונים, אבל היא לא המציאות שלי. היא מציאות החלום. היא המקום אליו ברחתי כדי שלא אצטרך לחוות את כאב מציאות חיי שלי,  אלא מה?
מציאות חיי היא לא משהו שאני צריכה לברוח ממנו יותר. עבדתי רבות בחודשים האחרונים כדי למלא אותה. והנה, לפתע פתאום, עם הויתור על האסקפיזם שבו שהיתי, אני מסוגלת לנשום ובגדול יחד עם כאב אובדני.
אז....
שוב, תודה לך איגנציה. תודה לך פנטסיה.
מילאת את תפקידך נאמנה, היה טוב, היה מספק אבל הגיע הרגע לומר שלום. לחייך חיוך רחב ולפגוש את המציאות מחדש, בלעדייך. אני מצפה בעיניים סקרניות לראות מה תביאי לי הפעם ומאיפה זה יצוץ, לאורך כל הדרך עשית בי כרצונך, ואני אוהבת אותך. אוהבת אותך וסומכת עלייך שמה שלא יקרה, יקרה לטובה. לימדת אותי לא אחת שהטוב והרע הם אותו דבר, פשוט יושבים בצד אחר של המטבע  וכל שצריך לפעמים הוא לשנות זוית ראיה.