עצמאות

                                                                       

                                                         

                                                          מומלץ להגביר את הווליום

 

החגים הם חלק מהמציאות והמציאות בשבילי היא האלוהים. איתה אני מנסה לא להתווכח.מנסה. היא היא הדיונה שאיתה אני משתדלת להתמזג. משתדלת.
אני שואלת את עצמי הבוקר, בנסיונות להתחבר למציאות החיצונית שלא כל כך פשוט להתחבר אליה, האם כל עצמאות כרוכה במאבק, האם קיים מישהו שהרגיש עצמאי, פשוט, סתם ככה כמתנת אל, או שמא תמיד צריך להלחם על מנת לשחרר אי אילו כבלים שאוחזים בנו מעצם היותנו אדם על האדמה הזו.
במאבק על עצמאות המדינה מתו אנשים לרוב. למען ביטחוננו שלנו, למען הרעיון של מדינה עצמאית.לא מכירה סיפור על מדינה שהגיעה לעצמאותה ללא מאבק עקוב מדם.
ואני, מסתכלת על מקומי היום ומבינה שאני במאבק על עצמאותי. אמנם היא נכפתה עלי, אבל, כך או אחרת עלי להאבק, והמאבק הזה גורם לי לדמם. וכמו שבפסח עלי היה להסכים לשינוי ולקחת אותו באחריות. בדיוק כמו שבני ישראל הסכימו לצאת ממצרים ומעבדות לחירות כך גם אני הסכמתי לקחת על עצמי את השינוי על כל הכרוך בכך. זו הדרך, דרך השינוי, שינוי שקשור בעצמאותי. ועצמאות בראש ובראשונה קשורה בגבולות.
עצמאותי היא קודם כל תחימת גבולותי.
אותם גבולות  שבתחילה לא היו קיימים, שאחר כך הקמתי אותם בדם יזע ודמעות, אותם גבולות שהקמתי ביחס לחיים המשותפים איתו, ביחס אליו, אותם גבולות שטושטשו ותחמו את שנינו כאחד, אותם גבולות שויתרתי על חלקם בשביל לקיים את המשפחה שלנו, אותם גבולות שתחמו אותי מחדש ובתוכם הייתי לאישה שאני,  אידבידואלית בתוך איחוד מקודש. אותם גבולות שייצרו את תבנית חיי, אותם גבולות שנפלו במותו וגרמו לי לקרוס אל תוך הריק, אותם גבולות שעכשיו אני מקימה מחדש, מקימה אותם מחדש מתוך הריק אל מול העולם כולו כיחידה. לבד.
שוב אני חוזרת אל השאלה האם כל עצמאות כרוכה במאבק.
והתשובה היא - כנראה שכן.

אוטוביוגרפיה בחמישה חלקים 

1.אני הולכת ברחוב.

יש בור עמוק במדרכה.אני נופלת פנימה.

אני אבודה. חסרת אונים.

אין זו אשמתי.

נצח עד שאני מצליחה לצאת

2.אני הולכת ברחוב.

יש בור עמוק במדרכה

אני מעמידה פנים שאיני רואה אותו

אני נופלת פנימה.

קשה להאמין שאני באותו מקום,

אבל אין זו אשמתי.

זמן רב עובר עד שאני מצליחה לצאת.

3. אני הולכת באותו רחוב.

יש בור גדול במדרכה.

אני רואה אותו שם.

בכל זאת אני נופלת פנימה. זה כבר הרגל.

עדיין עובר זמן רב עד שאני מצליחה לצאת.

4.אני הולכת באותו רחוב.

יש בור גדול במדרכה.

אני עוקפת אותו.

5.אני הולכת ברחוב אחר.

זוהי עצמאות.
זוהי עצמאותי.

אני עושה את בחירותי על פי שיקלולים שונים מבעבר, ובהתבסס עליו. אני לבד. עצמאית בחיי, בעבודתי ובבחירותי. הבחירה להתבגר, להתגבר ולהסתכל סביב על הבור בו אני חיה. לבחור אם לצאת. לבחור מתי. להשקיע בזה את המאמץ. לשלם את מחיר העצמאות בין אם בחרתי בה ובין אם נכפתה עלי.
להיות עצמאית זה אמנם, לא בהכרח להיות לבד, אבל בהכרח זה לדעת מי אני ולאן פני מועדות , אני עצמאית בדעתי.

יום העצמאות, זה יום עצוב. זה יום שבו כל אחד מכיר מישהו שנפל בקרב באיזו מלחמה, שמת. מישהו שאיבד אדם יקר בפיגוע או שמע על מישהו כזה. יום עצוב.

זה יום עצוב שמהול בשמחה.
מציאת גבולותי החדשים מתוקף "היותי", פשוט, ממלאת אותי שמחה.
ההתרסקות היתה בלתי נמנעת ובלתי נסבלת, והשמחה מתגלה אט אט. טפח אחר טפח, גבולותי מתגלים לי, אני מוצאת אותם בעדינות בתוך מציאות חיי ומודה על יכולתי לבנות משהו מחדש בתוך התופת.
יום הזכרון צמוד ליום העצמאות למען נזכור תמיד את מחיר העצמאות הזו. כי אין את האחד בלי האחר.למען נזכור שכל קורבן שהקרבנו בדרך אל המטרה הוא כנראה קורבן ראוי וכל שנוכל הוא למלא את הייעוד שבעבורו מתו יקירנו. שנסתכל על המדינה וכל אחד בתחום אחריותו יעשה אותה טובה יותר וראויה יותר לחיות בה. שנוכל להסתכל בגאווה גדולה על המשפחות השכולות ולקיים את מצוות המתים כיוון שבחרנו בחיים. 

שנסתכל ונראה אותנו עצמינו ואת דרכינו אל העצמאות הפרטית שלנו, שנדאג שהמתים, לא לשוא מתו אלא בעבור מטרה ראויה שהתקיימה.שנבנה את חיינו כמדינה שטוב לחיות בה. אנחנו אחראים לקיים את המטרה הזו. אני אחראית להתבגר ולשאת באחריות שלי.
אנחנו אחראים על עצמינו ועל מחיר העצמאות הזו שבעבורה נאבקנו ונאבקים עדיין. שבעבורה אנחנו משלמים.
משלמים לעד.