דוכן האשליות

                                                                               
אז....
אם המציאות היא כמו מסעדה, קורה הרבה פעמים, שלפני שמוכנים להיכנס ממש פנימה, נעצרים במבואה שנמצאת בין הלא נודע לחיים האמיתיים, באזור הדימדומים שבין הבריחה מהמציאות וההתמודדות איתה.
לפעמים עומד שם דוכן ומאחוריו עומד מוכר. זהו דוכן האשליות.
הדוכן נוצץ, ועטור אבנים טובות ומעוצב באופן מושך עין, ואנחנו כמו דגים בדיוק,  נמשכים אל מה שנוצץ. אם נסתכל מקרוב ובתשומת לב נגלה שהוא משופשף בשוליים. שחוק. אבל בדרך כלל אנחנו מתקרבים לשם מלאי כאב ולא רואים טוב.  אז רק נוצץ. אולי אפילו מהדמעות שלנו בעצמינו.
לא כולנו נתקלים בדוכן הזה. יש כאלה שלא רואים כלום כשהם נכנסים כי עינהם עצומות הם מעדיפים את החושך, הם לא מעוניינים לפתוח אותן לעת עתה.
יש כאלה שנכנסים בעיניים פקוחות אמנם  אבל לא מסתכלים ימינה ושמאלה ואז גם אם יש דוכן ויש מוכר הם לא רואים אותו. הם פשוט שוהים שם בלימבו. לומדים לנשום מחדש.
יש כאלה שנכנסים בעיניים פקוחות ורואים את הדוכן ולא מעוניינים במה שיש שם להציע. הם מעדיפים לחוות את הכאב הזה, הם אלה שמאמינים שמגיע להם עונש על משהו. וגם זו אשליה מסוג מסוים.
אבל אני לא מאלה ולא מאלה ואף לא מאלה, אני דוקא מאותם אלה שנכנסו למסעדה הזו בעיניים פקוחות ועל אף הכאב גם סקרניות מאוד. אני מאלה שנעצרו במבואה , שראו את הדוכן, שראו גם שיש חיים מעבר למבואה ובכל זאת העדפתי לעצור וליצור תקשורת  עם המוכר, אני מאוד אוהבת לדבר עם מוכרים. מכל סוג וזה לא שאני אוהבת לקנות כל דבר, אבל כנראה שאני מרוכשי האשליות.
ועוד לפני שהבנתי מה עושה שם האיש שמאחורי הדלפק ומה תפקידו, כבר התגייסתי להצלתו. לנסות ולהוציא אותו מהמטריקס.  בלי לחשב מראש את המחיר בעבור מה שיש למוכר האשליות להציע. זוהי תמימותי.
וכך הוא מוכר האשליות.
תמיד מוכר לנו "כלום" במסווה של הרבה, ואנחנו משלמים  ב"הכל" בתחפושת של מעט. אנחנו חייבים לנקז את כמויות האהבה האדירות שנאגרות לנו בגוף, אהובינו מתו לנו אבל האהבה חיה ופועמת ואין לה נזקקים. והנה בא מוכר האשליות ומיד אנחנו מלבישים עליו את הצורך הזה. "הוא צריך" אנחנו אומרים "אותי בדיוק" אנחנו אומרים "הוא פשוט לא יודע" אנחנו אומרים "הוא מלא כאב".
הוא ולא אנחנו.
וכמו שהתפריט בתוך המסעדה מותאם באופן אישי ככה גם כאן, לכל סועד מותאם הדוכן והמוכר הספציפי שלו. הרבה פעמים מוכר האשליות שלכם יראה אתכם כמוכרי האשליות שלו. מבחינתו גם אתם מאחורי דלפק המותאם לצרכיו, שמציע לו "שום דבר" בתחפושת של "בדיוק מה שחסר לו."  אני לא מאמינה שמוכר אשליות יודע שזהו תפקידו. גם הוא עצמו תקוע במבואה הזו. כמו ניאו בתחנת הרכבת של המטריקס.
כשאני נכנסתי אל המסעדה, נעצרתי במבואה אל מול הדוכן, באמונה שזוהי תחנת עצירה קצרה, לא הייתי מוכנה עדיין לתפוס את הריק. את החלל שעומד לפני. לא רציתי לשבת ליד אחד השולחנות, ולו גם המתאים לי ביותר ולהיות שם לבד.
מוכר האשליות שלי היה נעים אלי.
פזלתי לעבר המסעדה, והוא אמר לי, עזבי שטויות, עזבי חלומות. זו פנטזיה שם. להלהלנד. בואי תיכנסי לכאן, נורא יפה כאן בפנים.יש לי מתכון בדוק להתגברות על הכאב. בדוק אני אומר לך. ואני גם צריך אותך. עזבי צריך, אני רוצה אותך בדוכן שלי.את מתאימה בול לפינה הימנית. נכנסתי. לא יכולה שלא להענות לקריאה שלו. הוא כנראה היה צריך אותי .כנראה הייתי צריכה שהוא יהיה צריך אותי  , כנראה אני הייתי צריכה אותו. והוא כנראה היה צריך את הצורך שלי.
אבל ברגע שנכנסתי, התבלבלתי, לא הבנתי מה יש שם. חיפשתי רצון ולא צורך. רצון הוא חיים ואהבה הוא אנרגיה של הבריאה וצורך הוא אנרגיה בסיסית ונמוכה, הצורך שייך ליצר.
והדוכן שלי היה מלא בעולמו הריק של מוכר האשליות מלא הכאב  והריק בעצמו וכך יכולתי למלא שם את עצמי.
ואולי לא היה שם כלום?
מוזר.
הייתי יכולה להשבע שהיה שם משהו. שהיה רצון. שהיה שם רגש . שהנשמות שלנו התחברו בחיבור עמוק ביותר. שהצלחנו למלא בתוכן אוהב את הריק האכזר. אני זוכרת שהתעוררתי איתו מהתרדמת. אני זוכרת שבכיתי. אני זוכרת שצחקתי. אני זוכרת את עצמי למעלה ולמטה.
מסוכן מאוד לעצור אצל מוכר האשליות. אבל זה גם הכרחי, זה נותן זמן להבין איפה אתה ומי אתה ומה אתה רוצה מחייך החדשים. כשתיכנס למסעדה ותקבל את התפריט כבר תדע יותר על ה"אני" החדש שלך.
מוכר האשליות לא אשם, גם הקונה לא. זו גם לא אשמת המציאות. אין פה אשמים בכלל. להפך, זוהי תחנת הצלה לאוהבים ולרגישים ולפוחדים להיפגע.
אנחנו אלמנים. חלקנו לא יכולים להאמין למציאות שהשתנתה. חלקנו חייבים זמן שהייה בעולם שבין העולמות.
בכל רגע החלום יכול להיות למציאות.  בדיוק כמו בניסוי "החתול של שרדינגר". המבואה היא דוגמא לפיזיקה קוונטית במיטבה. שתי אפשרויות יכולות להתקיים במקביל והצופה הוא זה שיכריע. זה "קשר" עם פוטנציאל מציאותי.והרצון הוא המכריע. הכל עניין של בחירה. ככה זה , פשוט. בתוך כל מציאות קיימת גם פנטסיה. זה קצת מבלבל כי העולם שלנו הוא עולם פיזי. עולם של חומר. וזוהי המאיה (האשליה) בצורתה המוסווית. זוהי האשליה האמיתית. המציאות היא מציאות חלום והחלום הוא לעיתים המציאות. הכל עניין של בחירה. האשליה נמצאת בתוך המסעדה וגם מחוץ לה. ותמיד יש אפשרות לצאת מאחורי הדוכן ולהתיישב ליד אחד השולחנות ולחכות למלצר עם התפריט שמתעדכן ב real time.
חכמים אמרו שהרצון הוא מלפני האלוהים. הרצון הוא כרטיס יציאה מהלימבו אל החיים האמיתיים. הרצון הוא בורא מציאות. רצון שמחובר לכל רמות חיינו, הפיזית, הרגשית והרוחנית.
לא תמיד זה הרגע הנכון, אבל בנקודה מסוימת על ציר הזמן ההחלטה הזו תעשה. איתנו או בלעדינו.
עם הידיעה שלנו או כבחירה לא מודעת.אז מוטב לפתוח את העיניים (פיזי) ואת הלב(רגשי) ולהחליט באומץ (רוח שבה שוכן הרצון כולו) על המציאות אותה נרצה. כי אחרת דלת המסעדה תיפתח וכמו ואקום המציאות תשאב אותנו, רוכשי האשליות למינהם, אל תוכה.
אל המציאות הברוכה. זו שלתוכה נולדנו, זו שעלינו יום יום להודות על קיומה, זו שטומנת בחובה את כל הטוב וכל הרע שיש בעולמינו.
את החושך ואת האור, את האוויר והמחנק, את הכאב והאהבה.
ואת חופש הבחירה.