כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא

                                                                    

אז מה קורה לאנרגיה של האדם שמת? לרוחו? לנשמה שחיה בתוך הגוף שלו?
כשביקשו ממני לזהות אותו לפני הקבורה, חשפו את פניו. הבטתי בהם וחייכתי. חייכתי כי זה לא היה הוא בכלל. זו היתה קליפה. הבנתי את המשמעות החומרית של הגוף. אהובי לא היה בתוך הקליפה הזו יותר. הוא עבר דירה.
אז שאלתי את עצמי איפה הוא? ושאלתי את אויר העולם- איפה אתה?
והרוח שרק בעצים- אני כאן.
נשמתי עמוקות ופנינו אל מקום הטקס. על המדשאה, עמדו וישבו סביב מעין במה, כל הקרובים שבאו ללוות אותו בדרכו האחרונה. מפגש. אני דיברתי ראשונה.
אמרתי:
אהובי
אלוהים החפץ את החיים, מבקש אותך אליו ואני לא מתפלאה, שהרי אני מרגישה אותו דבר.
היית לי אוהב,אהוב,בן זוג, שותף לדרך, מורה לחיים במשך 19 שנים ו 45 ימים ואני לא חושבת שבגלל שהלכת זה יפסיק.
מהרגע שבו הכרתי אותך, אהבתי את הרוח שלך, את האהבה, את הצניעות, חוש ההומור,הרכות שבנשמתך ואת האותנטיות שלך. נשארת אתה. תמיד, בכל מצב, עד הסוף. מעורר הערצה. השראה.
אנחנו קוראים לזה דרכך האחרונה אבל בשבועות האחרונים הרגשתי שאתה סוגר מעגלים ובעת ובעונה אחת ממשיך את מעגל החיים.
אני יודעת שתישאר חי בזכרוני. שאראה אותך בכל משב רוח,בכל ציץ של פרח שצומח,בכל צליל.אתה חלק מנשמתי ואתה תלווה אותי בכל מחשבה שלי,בכל מילה ומעשה.
אני לא פוחדת אהוב יקר, הרי לאורך כל הדרך דיברת על הסוף הזה,תמיד תיכננת לעזוב מוקדם, התכוננת ליום הזה בכל עשיה שלך והכנת גם אותנו ולפעמים כשדיברת על זה ניסיתי לדמיין איך איך החיים יראו בלעדיך וזה גרם לי להרגיש עד כמה אתה מחבק וזה שיכנע אותי שכשאתה לא פה זה ריק. לא רציתי שתלך. האהבה שלך אלי הגדירה אותי ולמענה חייתי.
אתה בשבילי טעם החיים.
אתה מוסיקה.
בכל פעם ששמעתי אותך מנגן התאהבתי בך מחדש עוד יותר, כל מה שעשית היה מתוך passion לחיים- בזכות צל המוות. ככה ניגנת, ככה בנית כלים, ככה לימדת, ככה למדת, ככה אהבת, ככה עישנת וככה גם הלכת.
אני מודה לך אהוב יקר על כל מה שהשארת לי. אני אישה עשירה. הלכת ובכל זאת אתה נשאר בנו ובכל מי שנגעת בו עם המוסיקה שלך ועם הלב שלך.
לא יאומן, אבל אנחנו נפרדים ואני משחררת אותך באהבה בדרכך האחרונה עלי אדמות ואפילו במעמד זה אני משוכנעת שהטיימינג שלך מדויק והכי יפה שיש. כמו שקית' גארת' אמר ואתה אמרת גם כמה וכמה פעמים :
"Timing is the complex part of simplicity"
במותך ציווית לנו חיים
להתראות איש בוחר
להתראות אהוב.

אמרתי את הדברים בחיוך, והרגשתי איך הוא שמח וגאה בי. כמעט כולם בכו. העצב גאה סביבי ואני הייתי כל כך הרבה דברים. עצב היה רק אחד מיני בליל גועש של רגשות. כאב ובלבול וצורך אמיתי לא להשבר. לא עכשיו, בפרהסיה. הכאב בהתחלה היה שלי. אינטימי. לא רציתי להתרסק, לא ככה, לא בנוכחות הקהל, והוא סמך עלי שאחייך.
והרגשתי כמו מארחת במסיבה גדולה. אני זוכרת שהוא ביקש ממני לא לבכות כשהוא ימות. הוא ביקש שנרקוד על קברו. שננגן, שנצחק. כמובן שהתווכחתי איתו. אמרתי לו שאם הוא חושב שגם אחרי שהוא ימות הוא יוכל להגיד לי מה לעשות, הוא טועה טעות מתוקה מאוד.
אבל הוא לא טעה. אירגנתי מוסיקאים שבאו וניגנו, ואני חייכתי כל הזמן.
הרגשתי את האנרגיה שלו, את רוחו לאורך כל הדרך ועד רגע זה. הוא עדיין אומר לי מה לעשות, בדרכו המיוחדת.
משיחות שיש לי עם אנשים שחוו אובדן אני רואה בברור שהמתים משאירים את המהות האנרגטית שלהם אחריהם.
אישה שהיתה דיכאונית במהותה משאירה חשכה אחריה, אישה שאהבה עד בלי די משאירה גבר כואב ומתגעגע אך אולי משוחרר וחף מאשמה. ומה שהרגשתי כלפיו בעודו בחיים נשאר. לפעמים אותו דבר ולפעמים בדיוק הצד השני של המטבע. זה מבלבל כי אנחנו, אלו שנשארו מאחור כבר לא מכירים את עצמנו, מצד אחד מרגישים את הריק האיום ושתלטנות התהום ומצד שני מעין מלאות וקדושה שיש רק בלידה ובמוות. הרגשות שחוויתי אחרי מותו לא היו רגשותי שלי בלבד, היתה לי תוספת של מהותו.
אז מסתבר שגם אני לא טעיתי וכל מה שדיברתי בהלוויה עומד עדיין במבחן הזמן. הוא כל הזמן כאן. וככל שאני משחררת יותר ככה הוא נוכח יותר. בדיוק כמו מהות אהבתי לו בעודו בחייו. הוא נולד כרוח חופשיה ולא רציתי להרוס את זה. את זה אהבתי. אז אף פעם לא כבלתי אותו, שיחררתי אותו, וככל ששיחררתי יותר ככה אהבתו עטפה אותי בצורתה המוחשית ביותר. וככה שיחררתי אותו כשנשמתו עזבה את גופו, בתהליך ארוך שעדיין לא נגמר. כל הזמן משחררת עוד ומגלה שגם כאן יש אין סוף.
זוהי מתנת הכאב וההוכחה הבלתי מתפשרת למעגליות שיש בדברים ולאינסופיותם.
הגוף שהוא החומר מתכלה וחוזר לאדמה והרוח שהיא אינסופית מתמזגת עם רוח העולם הזה. צריך ללמוד לעשות שקט ולהתמזג עם הכאב והשמחה ואז אפשר להרגיש אותם, את המתים, באופן מוחשי כמעט.
"סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח.  ז כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים--שם הם שבים, ללכת". (קוהלת א' 7). 
האנרגיה תמיד נשארת השאלה היא איפה...