מודה אני

תמה שנתי  הארבעים וארבעה. תמה שנתי השניה.
יום הולדתי עלה על כל הציפיות שלי ותאם במאה אחוז את תוכניותי. התעוררתי בבוקר ופתחתי את חלון חדר השינה שממוקם ממש מעל ראשי. ציפור שחורה עמדה על עץ וצייצה לי שיר יומולדת. כל הגוף שלה שמח ואני שמחתי יחד איתה. ניגשתי אל חדר הילדים ונכנסתי למיטה של בתי הנעימה והערתי אותה בחיבוק ונשיקות קטנות על כל הפרצוף שלה וברכתי אותה במזל טוב והיא כמו סופגניה רכה חיבקה אותי וחייכה ונישקה ברוך ומכל הלב הרחב שלה אמרה לי "מזל טוב אמא. אני אוהבת אותך". ומשם עברתי למיטה השניה של בתי הזוהרת. חשבתי שהיא ישנה אבל כשהתקרבתי היא פתחה עם היד את השמיכה שהתרוממה בהזמנה להיכנס ובחיוך המהמם שלה היא אמרה "מזל טוב" וקולה הישנוני ,חם עדיין והיא היתה רכה כל כך והיא חיבקה אותי ואני אותה ואי אפשר היה לקום. זה היה מקום מושלם להתחיל איתו את היום הזה.
נסעתי לשיעור היוגה ובדרך קיבלתי טלפונים וברכות לרוב  והדרך היתה יפה להפליא. יותר מתמיד. לכבודי כמובן. אפילו השמש זהרה בניצנוצים מיוחדים.
שיעור היוגה היה עמוק במיוחד ובסופו חגגו לי יומולדת. קיבלתי המון חיבוקים, חום ואהבה. ושיקוף. כולן דיברו על המקום בו הייתי שנה שעברה והמקום בו אני נמצאת היום.
הבדל תהומי.
ביטוי מושלם כשזה נוגע לאלמנות.
המורה שלי אמר שיום הולדת זו שעה בה אדם צריך לברך על חייו ולהיות ב"נתינה" ואני הרגשתי מאוד מבורכת ולכן גם יכולתי לברך את כולן ואיחלתי להן להצליח למצוא נקודות חיבור למציאות. שיסכימו לשינויים שהחיים יזמנו להן. זו אחת המהויות של פסח. להסכים לשינוי. להסכים לצאת מהמצריים שלנו. ממקום צר אל המדבר. הרחב .
חזרתי הביתה . הילדים לא רצו לצאת לאכול בחוץ ולכן הסכמנו על באולינג בשישי. ובנתיים שלחתי הודעות לאהוביי שבערב אני יוצאת לשתות משהו לכבוד יומולדתי ומי שירצה מוזמן.
בדיוק כמו שתיכננתי, יצאתי ללמד אחרי הצהריים. שיעור היוגה שהעברתי  מילא אותי. למדתי המון בשיעור הראשון ויישמתי את זה בשני. היה שיעור מותאם ומוצלח והרגשתי שאני מחוברת לתלמידים ומבינה את הקצב שלהם. הרגשתי שאני מצליחה להעניק להם מהידע שלי בצורה המתאימה להם. הייתי גמישה וקשובה. התמלאתי.
אבל....
חזרתי עייפה ומסופקת ותהיתי אם לא עברתי את הגבול בצורך שלי לחגוג.הרי כל יום הוא חגיגה והיום במיוחד. כאב לי הראש וחששתי שיגיעו אנשים מכל מיני קצוות חיי שלא יתחברו ויהיה מתח מסביב לשולחן שיעייף אותי יותר. ברגע שזיהיתי את המחשבות הסוררות האלה נשפתי אותן החוצה אל תוך קופסא שחורה. חייכתי למראה, התלבשתי.
לבשתי שמלת סריג. צמודה כמובן. בצבע סגלגל מעושן, עם שרשרת חרוזים צבעונית שהכנתי לי לפני שנים, גרבתי גרביונים צבעוניים ומשמחים, ונעלתי סניקרס. איך לא?
נכנסתי לפאב לבד. (אבל לא לגמרי. זוכרים?)  הפאב היה מלא גברים. התמקמתי פרוביזורית וניגשתי אל הבר. תשומת הלב פנתה אלי. ביקשתי מהמלצרית בירה מהחבית בכוס יפה במיוחד.  חייכתי, לקחתי את הכוס היפה שלי וחיכיתי  בסבלנות . אט לאט עלו ובאו אורחי.
הגיעו מורה לפלדנקרייז, אנטרופוסופית, תופרת, בעלת חנות למוצרים הודיים בשבדיה שחיה בישראל, אומנית, עורכת לשונית, רופא, מארגנת ארועים,פסיכולוגית, רקדנית, קרימינולוגית, בעלת חנות מיחזור, ומארגנת כנסים אחת.
נפקדו מהשולחן כמה יקרים לי ובינהם שני מהנדסים, צייר, מורה למתמטיקה, מתכנתת אחת, והומאופתית. נפקדו אחיותיי הישנות בשעות הללו. כל החברים שהגיעו להוציא האומנית הם חברים הקשורים לחיי החדשים. לא הגיע אף אחד מעולמי הישן. היתה המון שמחה ואהבה מסביב לשולחן וצחקנו המון. חיבורים שונים ומשונים התגלו בין האורחים שלי והשולחן היה מלא בכל טוב. כולם נהנו כל כך ואני לא יכולתי להפסיק לצחוק. השתכרתי. הייתי שמחה. שמחה. שמחה. אוהבת ואהובה.
מה עוד אוכל לבקש?
היתה לי שנה מאוד מאוד קשה .
אני מסופקת.
עשיתי דרך. אני בצמיחה. גדלתי בעוד שנה. ואני מקווה שהדרך תימשך. החיים יקרים לי עד מאוד.
ואני מאחלת לי ששנה הבאה יהיה לי עוד מה להעניק. שכל השפע שיזרום אלי, יזרום גם ממני הלאה.
אני מודה. מודה אני. למרות, דוקא ואף על פי.