יום הולדת

                              פוסט זה מוקדש באהבה לכל מי שאיבד את היקר לו מכל ובמיוחד לאחד שנכווה

יש לי יומולדת מחר. אני בת 44.
נולדתי בפסח.
באביב.
נולדתי בעונה של פריחה והתחדשות.
נולדתי גם  ב א' ניסן. בהתחלה של כל ההתחלות.
ואני פותחת את גלגל המזלות בסימן אש.
תמיד התלקחתי מהר וכביתי מהר. בשנים האחרונות ניסיתי ללמוד לתעל את האש שלי. היום אני יודעת, אבל, יודעת שהיא נישאת עם הרוח, ובכל זאת מתאמנת וממשיכה ללמוד איך להיות אש ובכל זאת לווסת.
האש. כל כך מלאת סתירות וניגודים. יש בה כל כך הרבה יתרונות אבל בבת אחת היא יכולה לשרוף את כולם. את כל היתרונות שלה.ושל הסביבה הקרובה שלה גם.
אש. בשביל לגדול ולהתפשט היא צריכה את הרוח לידה.
בשביל הביטחון וגם בשביל להכבות היא צריכה מים. מים הם הניגוד הכי בולט שלה.
מים ואש זה דיוקן של שלמות ושל ניגודים. המים תנועתם כלפי מטה. מחלחלים.  והאש תנועתה אל על. ניגוד.
המים מכבים את האש והאש מאדה את המים. איזון. שלמות.
אני אש ואני גם אדמה.שהיא נקבית ביסודה. היא מקבלת ומכילה. היא מאזנת את עצמה. היא יודעת לקבל את האש והיא יודעת לכבות אותה.
אני אישה.
ובזכות זה יש לי את היכולת לאזן את האש שלי. אבל אני מודעת לעובדה שאין לי שליטה ברוח. אז אני עפה איתה.
רוח העולם היא גברית ביסודה ואני מקבלת אותה כפי שהיא. לא מנסה לשנות אותה, להחליש אותה, לנתב אותה, להשתמש בה לצרכי. היא פשוט צריכה להיות היא. רוח וזה כבר יסתדר מאליו.
הבנות שלי הן סימן מים והבנים שלי בסימן אויר. רוח. דיוקן מושלם.

ובאביב אני נולדת מחדש. כל אביב אני מתעוררת מתרדמה עמוקה. פוקחת עיניים אל השמש, ומברכת אותה, בחיוך, באהבה, בתקווה. ובכל אביב אני פורחת. נפתחת כמו פרח, מבקשת לגמוע את החיים.
אני נזכרת...
שנה שעברה, בדיוק בתקופה הזו, כבה לי האור. לי. כבה. האור.
זה היה בלתי נתפס.
ביום הולדתי שנה שעברה תפסתי במלוא עוצמת השחור את משמעות האובדן שחוויתי.
דווקא בעונה הזו, שמסמלת כל טוב עבורי. דוקא אז קיבלתי בומבה בפרצוף. והיא בדמות גבר. גבר שגיליתי שאני מרגישה כלפיו משהו. זה המית אותי. תשעה חודשים אחרי שאהוב ליבי נפטר, ואני כבר חיה. רוצה לחיות, במלוא עוצמת משמעות החיים.
פויה
ילדה רעה
עונש. עונש. עונש.
והענשתי את עצמי ואותו ואת העולם. שרפתי את כל מה שהיה. האש שלי שרפה. עוצמת הרצון שלי אל מול המציאות יצרה ניגוד כל כך בולט שאם רציתי או לא היא כיבתה את האש. המציאות הרגשית של חיי שימשה כמוטיב המים.
בכיתי חודשים. רצוף. לא יכולתי לעצור. אף אחד לא יכול היה לנחם אותי. אף אחד גם לא ממש רצה. וגם אני לא ידעתי מה רציתי. האש שלי כילתה את כוחותי כולם. רציתי את המת ורציתי את החי ורציתי לאבד את נפשי לדעת. הילדים שלי החזיקו אותי. היוגה גם.
זה נכון. החיים, כל עוד הם מפעמים בנו, חזקים הם מכל מוות. אבל האחיזה של המוות  בחיי באותו אביב, לא כל כך רחוק, היתה חזקה יותר. לא מצאתי על מה להודות. והיה לי המון על מה.
האביב החשוך ביותר בחיי.
ואני מודה לו.
גם לחושך.
בלעדיו לא הייתי מוצאת שיש בי את כוחותי לקום ולצעוד במשעול חיי. פצועה ובכל זאת צועדת עדיין. צולעת אבל לומדת שגם כחיגרת, עדיין יכולה ללכת ולמשוך איתי בעוז את עגלת חיי. לעיתים לאט, אבל בדרך כלל בצעדי ריקוד. בקלילות . כמו שאמר הרבי נחמן - אין לב שלם כלב שבור. למדתי את זה מרסיסי ליבי.
מחר,שוב יש לי יום הולדת. השמש תעלה, אני אתעורר אל בוקר שמשי ואסע לכליל,בדרך אשמע מוסיקה בפול ווליום ואבלע בעיניים פקוחות את מראות הנופים, את פריחת האביב, את השמש. אגמע אל ראותי במלוא עוצמת רצוני לחיות, את האויר הנקי. ואתרגל יוגה במשך 5 שעות. כשאחזור הביתה, אצא לאכול צהריים במסעדה טובה יחד עם ילדיי המקסימים ואחר-כך אנוח קלות ואצא ללמד יוגה.שיעור שני בחיי.
ובערב אצא להרים כוסית, עם כל מי שירצה להצטרף ולתת לי חיבוק ולקבל אחד.
זהו גם האביב השני בחיי. ולא רק הארבעים וארבע.
אני לא סופרת רק לפי הנוצרים. ולא לפי היהודים ולא לפי ההודים או האסקימוסים. אני סופרת גם לפי ארועי חיי.
אביב שני בלי הביטוי הפיזי של רוח חיי.
ואני פורחת עדיין.
למרות ואף על פי. ודוקא.
דוקא עכשיו מבינה שקיבלתי את החיים האלה כמתנה והלוואי ואדע לחיות אותם עד תום.
אז.... שיהיה מזל טוב. לא?