להרפות ולשחרר - מכתב אל אהובי המת

כמעט שנתיים שאני נפרדת ממך.
מסע. מסע שהתחיל ביום הקבורה שחשבתי שאם קוברים אז נגמר.
ולא!!!!
זו היא רק ההתחלה לה לה.
מדי רגע קורעת מעלי עוד חתיכה. ואף אחת לא נושרת בקלות מרצונה. את כולן אני צריכה לחתוך בכח הרצון לחיות.
תמונת כאב.
שואפת ונושפת במהירות ובקצב לא קבוע.
דיוקן של לידה ומוות.
לעזאזל.
איך זה שככל שאתה מת יותר אני יותר חיה. איך אפשר ככה להמשיך ולרצות לחיות?
וככה אני מדמה את הנשמה שלך משוטטת בתוך ריק ליבי, ושותה בשפתיים שקופות את טיפות דמי.
רוצה לא רוצה לשחרר.
רוצה להרפות. האם יתכן האחד בלי האחר?
רוצה לשחרר אותך . יש לי הרגשה שגם אם אני כאן ואתה שם כשגבול החיים והמוות מפריד ביננו, עדיין אנחנו מחוברים בקשר של עזרה הדדית. אני משחררת אותך ואתה משחרר אותי. ובכל פעם שאני משחררת קצת אני מרגישה שאתה יותר משוחרר ויכול לשחרר אותי עוד מעט.
כמה עומקים לימדת אותי בחייך והנה גם במותך.
אמון ופחד אהבה וכעס שוכנים להם יחד באותו חדר בליבי מאז ומעולם ואני מרגישה אותם חיים יותר מאז שמתת.
איך זה ככה הלכת?
השארת אותי פרוצה לכל עבר. כל חלונות נשמתי שבורים. פרוצה לעצמי.
מי יגן על נשמתי הרכה מפגיעות העולם הזה?
הרי אתה ידעת אותי, נשמת אותי, הגנת עלי בכל נשימה שלך. לא נתת לאף אחד לפגוע בי. אפילו לא לעצמך. ועכשיו אני צריכה לעשות לבד את כל העבודה הזו. לשמור ולהישמר. ועד כמה שאני נשמרת אני עדיין חשופה. כל עצב ועצב חשוף מביא עוד עצב אל כל הגוף. אני פוחדת. העולם כה בודד בלעדיך. פוחדת לסמוך על עצמי. שוב לתת אמון. ושוב לחטוף סטירה שתסובב אותי בחזרה אל הכאב שבלב. אותו אמון שביני ובינך היה יסוד ובאוויר העולם הוא לא תמיד קיים ולא בהכרח. וצריך לבחור. וצריך להזהר.
אז אני פוחדת ובכל זאת נותנת, בזכות היותך. הרי אתה עדיין עוטף סביב.
אבל אני נאלצת לשחרר.
עוד פיסה, מעומק הנשמה. כי אין דרך אחרת בשבילי להמשיך ולחיות ואין דרך אחרת בשבילך להמשיך את המסע שלך.
אני מחויבת גם אל הדרך שלך. הרי נשבענו לאהוב בחיים ובמוות.לא?
ולכן ובזכות זה אני חייבת להרפות. למעני וגם למענך. לשחרר עוד חלק בך ולסמוך על עוד חלק בי.
כמו נדנדה. כשחלק עולה אז בהכרח חלק אחר יורד. שומרת על איזון מושלם.
אני לוליינית על חבל. חבל החיים והמתים חבל האמון והפחד. רגע נוטה לכאן ורגע לשם.
ומה אם אפול ? אל תהומות היאוש והחידלון?
אם אפול, אקום. כמו נחום. כמו שלמדתי בשנתיים האחרונות לעשות. עם כל הכלים שאספתי, אטפס למעלה.
אבל לעת עתה לא אפול.
העולם ישאר כפי שהוא ואני כפי שאני.
חיה, נושמת ובועטת. מסתכלת במבט חודר לאמת בפנים ולא מוותרת.
שואפת ומשחררת שואפת ומרפה, שוכבת על הגב, כל האברים שלי פשוטים. תנוחת  גוויה. שוואסאנה. אני מתחילה מכפות הרגליים ועד לשערות. נושמת עמוק אל הכאב המפלח מרפה בנשיפה. כל נשיפה היא גם מנוחה. כל נשיפה הכאב שוקע עוד טיפה. הגוף הופך להיות כבד, שוקע אל ההוויה. הנשימות שקטות, קצובות ורגועות.
הרגע הכואב הזה חולף ורגע חדש בא יבוא.
יום הולך ויום בא ואין חדש תחת השמש.