פרידה

                                                                     

זהו פוסט פרידה.
אני יושבת אל מול דפי הבלוג בשביל לכתוב עוד פוסט ומבינה שזה נגמר.
כך עמדתי גם אל מול היחסים עם חיים והבנתי שנגמר. לקח לי זמן לעכל את זה. אני לא אוהבת פרידות. אבל בסוף הבנתי.
אולי זה עוד שלב באבל. להבין לקבל ולהשלים עם זה שזה נגמר.
ככה, בגלים, עם הזמן שעובר, אני מבינה עוד קצת ולעומק את העובדה שהסוף בא. שהוא יבוא תמיד ויתכן שזו גם הסיבה שלפעמים אני מעדיפה להביא אותו על עצמי. סוג של הגנה. סוג של אשליה. סוג של שליטה.
אני יודעת מנסיוני שיש סיכוי שעולמי יתהפך עלי כשאני לא מוכנה ולכן אני הופכת אותו על עצמי.
ככה לפחות אני יודעת למה לצפות.
הפוך על הפוך.
 כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה האמנתי שההתמודדות שלי עם הכאב והיכולת שלי לתמלל את רגשותיי יכולים לעזור למישהו. כל הזמן חיפשתי למי לעזור, וחיפשתי איך לעזור לעצמי. חיפשתי דרך לאוורר את סמיכות כאבי ועולמי הרגשי ומצאתי את הכתיבה בבלוג כונטילטור מופלא.
מאז שאני יודעת לכתוב, כ-40 שנה, אני מביעה את עצמי בכתב. אני מהאנשים שיש להם יומני חיים מבית ספר יסודי. הכתיבה היתה מאז ומעולם מפלטי וברבות הימים מצאתי מפלט גם בציור,בעבודות ויטראז ,בפסיפס אבן וזכוכית, בסריגת גופי תאורה, ובריקוד.
אבל הצורך לנקז והיכולת להכיל את עצמי עברו שינוי במותו והשתנו שוב. אני אמשיך לכתוב למגירה. ואתם, שהייתם קהל אנונימי אבל חי, שעזרתם לי לנשום, שלתקופה מסוימת הייתם לי חמצן ממש, שעזרתם לי להאמין שאי שם מעבר לקשת בענן יש מישהו שמבין בדיוק על מה אני מדברת.
הייתי זקוקה לכם, כי בתוך מציאות חיי אני מוקפת באנשים שלא עברו את תופת הגיהנום הספציפית הזו , ואתם, אתם ידעתם בדיוק. אתם הבנתם כל מילה וכל דמעה שזלגה עליה. הזדהתם. כך הרגשתי. ועל כך תודתי.
והזמן עבר,וביני לביני הבנתי שההזדהות הזו, השתנתה גם היא  וכי כל אחד בוחר לו את בחירותיו, כל אחד ומסלול חייו.
ובזמן שעבר התבגרתי.
השלמתי עם חסרונה של החתיכה החסרה במעגל חיי וגם בלעדיה מתגלגלת לי בשלמות. אני ממלאה את חיי למרות ואף על פי קיומו של הריק ולכן הוא לא מאפיל על חיי אלא מאיר אותם במשמעות חדשה.
התבגרתי.
אני אחיה לי את חיי, באינטימיות קטנה משלי. בהתמודדויות רגילות, ללא דרמות גדולות. ללא שיאים ושפל שאין לי אפשרות להכיל לבד.
התבגרתי.
בקרוב מאוד אני סוגרת 3 שנים למותו של אהוב ליבי. השנה השלישית היא השנה האחרונה בהתמודדות עם שלבי האבל הראשונים.
אני יודעת שזה נשמע כמו שורה שקראתי בספר פסיכולוגיה.אבל לא. זו הרגשה הנובעת מתוכי.
ההרגשה הזו שהשלב האחרון בפרידה הראשונית ממנו כמעט ונחתם.
בשנה הראשונה נפרדתי ממנו פיזית. מהחומר. מהגוף. מהחפצים שלו, מהמגע, מהמבט, מהחיוך, מהמראה שלו מול פני. מהחיבוק. מצליל קולו, מהאצבעות שלו, שידעו לפרוט על כל נימי נפשי, מהקישקע. למדתי לנשום בלעדיו.
השנה הראשונה היתה השנה הארוכה מכל.
אנחנו מודדים את הזמן במדיד מדויק, בשעות, בדקות, בשניות אבל הזמן הוא ממזר חמקמק וגמיש, וכשהוא רוצה הוא לא זז. שנת האבל הראשונה היתה אינסופית ובכל זאת נגמרה.
בשנה השניה נפרדתי ממנו רגשית. מהרגשות כלפיו שמילאו את כל כולי, שהיוו חלק עמוק ורחב כל כך מעולמי הרגשי במשך 2 עשורים.
מאהבתי לו.
מאהבתי לזוגיות שלנו, להורות, לחיינו המשותפים, מאהבתי לנפרדות בתוך זוגיות, לאהבתו אותי, לשמחתי בשמחתו, לשמחתו בשמחתי, לגאוותו בי, לגאוותי בו, בעצם היותו, בהצלחותיו, בנגינותיו, לרקוד לצליליו, להיות עצובה בכאביו, נפרדתי מהפחד לאבד אותו, נפרדתי מהכעס, כעסתי עד כלות. נפרדתי מההאשמה. הוא מת. ובמהלך השנה השניה התמודדתי עם עולמי הרגשי שהתרוקן במותו, נאלצתי בעל כורחי ממש, למלא אותו בתוכן חדש.
למדתי לאהוב בלעדיו.
את עצמי, את ילדיי, את חיי. את מנעד רגשותי שהשתנה.
ועכשיו אני מסיימת את שנת האבל השלישית. נצח. אני נפרדת גם רוחנית.
אין אפשרות לעשות הפרדה סכמטית שכזו אצל אדם בעודו חי שהרי בחייו הם היוו חלק אחד, אדם אחד המורכב מכל  החלקים, שיחד יצרו שלם אחד ומיוחד במינו. ובכל זאת אני נפרדת השנה בעיקר מרוחו. הרוח העשירה הזו שלו שמילאה את כל חללי. הרוח שלו שהיתה אינדבידואלית להתריס, פתוחה, חדשנית, יצירתית, יצרנית.  הרוח שלו שעיצבה את חייו החופשיים כמעט מכל כבל, הרוח שלו שמשכה אותי אליו, במשך 20 שנה, הרוח שלו, שלהיזון מחיותה היווה השראה יומיומית ואינסופית  שהמשיכה גם לאחר מותו.
רוחו.
ברמות מסוימות הוא תמיד יהיה איתי. הרוח, כמו כל דבר, לא באמת מתה. כמו שהגוף עובר שינוי כל הזמן ובמוות הוא הופך להיות אחד עם האדמה, כמו שהרגש מתרוקן ומתמלא מחדש, כך גם הרוח, נשארת כאן גם היא ובדרך מופלאה הופכת להיות אחת עם היקום. ובכל זאת, לחיות לצידו משמעו בשבילי היה חיים. נפשינו נקשרו והיו לכלים שלובים, רוחי הזינה אותו ורוחו הזינה אותי ובעודו חי זה היה באופן ישיר.
עכשיו אני קוברת גם את זה.
סיומה של שנת האבל השלישית היא סגירה של מעגל האבל הראשוני הזה.
תם המחזור הראשון.
תמו שלוש שנות.
אני נפרדת.
שומרת לעצמי את הזכות לפרסם כאן שוב,אם אמצא משהו חשוב אותו ארצה לחלוק אתכם, משהו משמעותי, משהו שאולי יעזור למישהו. הזכות הזו עושה את הפרידה רכה יותר. פחות סופית.
קשה לי להפרד. תמיד היה.
אבל לעת עתה, נפרדת באהבה.