אהבה ללא תנאי

                                                                                                                                                         


האם יש קשר בין אהבה ללא תנאי ובין המציאות? האם אפשר בכלל להתמסר לאהבה ולאדם אחר?
נכנסתי לנבכי פנימיותי ומצאתי ש...
אהבה היא אהבה
כשמוסיפים לה איזשהו תואר זה כבר גבול, אהבה ללא תנאי , זו אהבה שהתנאי לקיומה זה ה "ללא תנאי"
ואין דבר כזה בעולמינו המוגבל.
האהבה היא אמנם תמיד ללא תנאי אבל כשהיא פוגשת בבני אדם היא מקבלת צורה ותנאים.
ככה זה.
אבל הכמיהה לאהבה שכזו מביעה בדרך כלל את רעיון ההתמסרות שהעסיק מוחות רבים ולבבות אין ספור במהלך שנות קיומנו.
לא מזמן הבנתי שזיהום האויר והים קשור ישירות לזיהום הרגשי שלנו. שכחנו איך מתמסרים ואנחנו חיים בפחד ממנה. אנחנו וכדור הארץ עשויים 70% מים, וידוע שמים זה רגש, אז אולי במקום לצאת להפגנות כדאי שנבין, שהמקור שורשו באהבה ולהתמסר לה זה הTRUST , וזו ההתמסרות, וזה הריפוי שלנו כפרט ושל כדור הארץ בכלל.
הכמיהה להרגיש אהבה היא ההפך המוחלט ממנה. מי שכמה, חסר. ואולי בכמיהה נעוץ הזיהום.
האוהב מלא וגדוש באהבה ואין לו ולו שמץ של כמיהה.
להתמסר לאהבה, או במילים אחרות, ללכת לאיבוד בתוכה זה אולי אחד הדברים המפחידים. אולי בגלל שהרעיון שלה לגבי המשך ההתפתחות שלנו כאינדבידואלים, שונה לגמרי מהכמיהות והרצונות שלנו, במקרים רבים אפילו להפך, היא תפגיש אותנו תמיד עם הקטבים שלנו ובאלימות כמעט, תאלץ אותנו לגדול מתוך החשכה.
למדתי שרק להתמסר לה ולהסכים , מאפשר לי לחיות במלואי.
כמו שאני רואה את זה אין אהבה עם תנאי או אהבה עם גבול, אהבה היא אנרגיה.
היא האנרגיה החזקה בעולם.
היא האנרגיה הרוטטת בריק וכל תנודה שלה הופכת יקומים.
היא בלתי נראית, חסרת צורה, נצחית, אינסופית, נותנת חיים וחופשיה תמיד.
אבל
אנחנו מוגבלים. ולכל אחד מאיתנו המוגבלות המיוחדת שלו.ה שאולי מטרתה של מוגבלות זו היא לפרוץ ממנה.
אנחנו חיים על כדור הארץ , כדור עם מגבלות, אנחנו חיים בין הקטבים איפה שכל הזמן מתחים נוצרים, רק בתוך הגבולות האלה יש לנו חופש מסוים.
כדי שאדם יהפוך להיות חופשי באמת עליו להתחבר אל תדר של אהבה ומאחר והיא אינסופית בכל מימד שהוא, ככל שהכלי שלנו יהיה רחב יותר ועמוק יותר הוא יוכל להכיל תדר גבוה יותר שלה.
והיא, האהבה, היא מחפשת את זה.
רק תעשו אהבה.
לא גבר ואישה בלבד.
הורים וילדים. גננות. מורים. מדינות.
תעשו אהבה עם עצים. עם עציצים. עם השכנים. תעשו אהבה עם עצמכם, למען השם. עם המוכרת בסופר, עם הים. זה עצמכם.
הכי טוב אהבה פיזית.
וזה לא אומר התאהבות, ולא רק מיניות, אהבה פיזית מגיעה אחרי שאובך ההתאהבות מתפוגג ואנחנו בכוח הבחירה והרצון מניעים בתוכנו אנרגיה רגשית שיכולה להתחבר למימדים גבוהים וככה היא הופכת לאהבה הזו, לאותה אנרגיה הרוטטת בתוך הריק.
אני מאמינה שאנחנו שמייצרים אותה. דרך מחשבות חיוביות, דרך זה שאנחנו עושים אהבה.
עולמינו זקוק לאהבה יותר מהכל. היא הריפוי.
וכל כך הרבה אנשים פוחדים ממנה. יותר פוחדים מאוהבים יש בעולם, כי היא מפגישה אותנו עם הכאב, עם החושך שבתוכנו,  כי מתוך הפחד היא צומחת.
ולכן להתמסר לה, לפגוש את הפחדים ואת הכאבים מאפשר לנו להרחיב את גבולותינו הפנימיים ולעלות תדר ולאפשר לעוד ממנה להיכנס לתוכנו ואנחנו הופכים להיות המחוללים שלה.
שיבוג'י, המורה האהוב שלי ליוגה אמר פעם  שזו הנקודה בה אדם יכול להקרא אדם.
האהבה היא ללא גבולות ואנחנו עם המון, אם נרחיב את גבולותינו נחווה יותר ויותר אהבה טהורה או אהבה ללא תנאי
ועד אז....
רק להאמין בה.
להתמסר.
היא הריפוי, היא הכל.

יצר , כוח החיים ומה שבניהם

                                                                         

אני בת 48.
ועכשיו, ממרחב של רצון להכיר את עוצמותי וחולשותי , מתוך האומץ והסקרנות לדעת אותי, מתוך מרחב של התפתחות, אני שואלת שאלות, מהרהרת עמוקות ומחפשת להתנסות ולגעת.
שואלת, מהו זה אותו יצר, זה שאחדים מנסים לשלוט בו , אחרים רוצים לפגוש בו , להיכנע לו  או/גם להניח לו למשול בעולמם? מהי אותה תשוקה להתענג על אוכל, על סקס, על הנאות החושים? מהי אותה תאווה שמסנוורת אותנו מלראות את המציאות שמעבר?  את המציאות האמיתית?
זהו יצר החיים.
כתינוקות הוא בוער בנו בעצמה טבעית והולך ומתמתן עם השנים שעוברות. הוא כמו סם. יש אנשים שעם התבגרותם,לא מוכנים לראות בעין הפנימית את החלשותו ומנסים לעורר אותו בטכניקות ואמצעים שונים ובעזרת עשיה בלתי נדלית וממשיכים להיות פוריים למרות ואף על פי.
יש כאלה שמחליפים אותו בזרם התודעה. אנרגיה בלתי מתכלה , לפחות ברזולוציה של בני האדם.
יצר החיים שבנו,
עצמתו ניטעה בנו בתוך המפץ הגדול, בהתפוצצות אדירה של זרע הניתך לתוך הביצית. נכנס באמאמא שלה.
https://www.youtube.com/watch?v=b9tmOyrIlYM&feature=youtu.be
השאלה המשמעותית לכל אדם היא מה היה אותו רגע עבורו.ה ?
מתוך איזו אנרגיה נולדנו?
מה היה אותו רגע עבורי? כמה אהבה? כמה בורות? כמה רצון? כמה שמחה? כמה קורבנות? כמה עצב? כמה פחד?
ככה אני.
או לפחות, חלק ממני זה זה. זהו חלקית חומר הגלם. או יותר מדויק לומר, חומר הגלם החלקי ממנו אני מורכבת.
כולנו.
חלק נוסף ממני הוא תולדה של חינוך ,תרבות ויש גם חלק שהוא תולדה של הבחירות שלי. הפשוטות והעמוקות, העתיקות הלא מודעות, שהולכות , אפילו, אל מעבר לאותו רגע התהוות.
מתוך זה, יש מי מאיתנו שיצר החיים בוער בו והוא רוצה לכבוש את פסגות עולמו,  חייו הם האוורסט.
יש מי שיצר החיים כבוי בו והוא הולך לישון עוד לפני שמתעורר.
ויש מנעד שלם ועשיר בין לבין.
ובכל אופן יש תמיד אפשרות ואפילו חובה לתהליך התפתחות ולמידה מתוך ראית שורש הדברים.
אין כאן טוב יותר או פחות. יש סקאלה של התפתחות.
כולנו יכולים, בעזרת כוח הרצון והמודעות להתפתח מנקודת ההתחלה הספציפית שלנו. האחריות להתפתחות מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו כאינדבידואל ויחד כחברה.
וכאן אולי יש טוב ורע.
אולי.
מהי מידת האחריות שאני לוקחת על ההתפתחות שלי? כמה אני מטילה על כתפי אחרים?
ברמות מודעות מסוימות אנחנו יכולים להתנהג כסטארטר ולאתחל מחדש את המערכת, זוהי אפיגנטיקה במיטבה, ואז הרבה אופציות שלא היו פתוחות בפנינו , נגלות ומבעבעות ממעמקינו.
זוהי ידיעה שאנחנו יכולים איתה  To come fresh אל כל שאר מובני חיינו.
זהו יצר החיים בתוכנו שקובע את יחסינו למיניות, לאוכל, ליצירה, לאהבה, למימוש עצמי.
ומעבר לאיכות הפיזית של היצר,  המורכבת מהרגע הזה שממנו התהווינו, עוצמת היצרים שלנו מושפעת גם מהיחסים שיש לנו  עם הפחד שלנו מהמוות.
היחסים הלא מודעים והמודעים עם המוות משפיעים עמוקות על כוחות החיים. על ניהול העוצמות שלנו כמו גם החולשות. זהו הכוח לחיות כל רגע בזמנו ולמצותו, זהו הרצון והמוכנות לאהוב על אף האפשרות הסבירה שנכאב , זהו הדחף לייצר חיים ומשמעות.
המוות נמצא בכל אלה, כקוטב, כמקפצה להתפתחות.
ככל שנדע יותר על ההתייחסות האותנטית לפחד שלנו מהמוות ככה תהיה לנו האפשרות To come clean ליחסים שלנו . עם עצמינו, משפחתנו, בני זוגנו, ילדינו, עיסוקינו, אדמתנו, אמונותינו ועוד.
אנחנו כאן, בעולם הפיזי והקוטבי הזה, על האדמה הזו ומתחת לשמיים שלנו, כדי להתפתח.
לכן זה הכרחי לכוון את המודעות שלנו לנקודות ההתחלה, זוהי הכרת הכרת האדמה הפרטית שלנו. הכל צומח ממנה. גדל עליה. היא מקור ההזנה העיקרי.
בהרבה מקרים, מתוך פחד מהמוות, מהאינטימיות שמייצגת אותו גם, מכאב, ומעוד גורמים , אנחנו מסובבים מבט החוצה, אל תופעות חיצוניות. אל האחרים.
כך מייצרים ריחוק וניכור ואובדן של הפוטנציה החיונית. כוח החיים.
עלינו להתקרב אל עצמינו, קודם כל ואז גם אל האחרים.
השאלה המובילה את התהליך היא-
מי אני?
בשיטות היוגה המסורתיות, השאלה הזו מובילה את התנועה ומתוכה עולה תהליך למידה מרתק. היוגה מצאה דרך אמיתית, נתיב התפתחות חי ונושם שכל אחת.ד מאיתנו יכול לפסוע בו ולגלות עולמות מרתקים ואינסופיים בתוכנו המתגלמים בעולם החיצוני כצבעים, צורות וקולות.

יחסים פתוחים

                                                                     

אהוב יקר

עליך לדעת דבר מה חשוב לגבי
אני בעד יחסים פתוחים.

דע לך שלא תוכל לסגור אותי, בחוקים נוקשים.
אני כבולה רק לאהבה.
ואם גם אתה כך אז
חופשי אתה.
לא כבול על ידי ולא על ידי הזמן.
וכך אני,
חופשיה לבחירותיי.
תמיד.
בחרתי בך,
ולכן
בלבי אתה בכל רגע.
ואתה
בן חורין לשאת אותי בלבך, תמיד או מדי פעם,
כאוות נפשך.
אתה יכול לאהוב אותי בקצב שלך
בכל שנייה או פעמיים בחודש
אני גמישה.
שהרי בחרתי בך
אז
רוצה בך כך או כך.
ולא אף אחד אחר,
כך אני בנויה.

אבל ,
על כל פנים,
אני בעד יחסים פתוחים
ובעד חופש מוחלט.
כך שאם בדרכך אתה פוגש עלמה צעירה או בוגרת
מושכת או לא
ואם אתה נמשך,
ואם אתה בוחר ללכת אליה,
פעם אחת או יותר,
אז לך.
חופשי אתה לדרכך.
לך בלב שלם
באהבה.

אני אמנית השחרור.

רק היה אמיץ.
בוא ותאמר לי:
"אני את החופש אוהב"
כדי שאוכל לומר לך
"אני היא החופש שלך.
לך לך מארצך וממולדתך
אל הארץ אשר בחרת"

דע לך
אני בעד יחסים פתוחים
בת חורין אני
בן חורין אתה
לכולנו יש את חופש הבחירה
אל תחמוס את חופש הבחירה שלי
בעבור חופש הבחירה שלך.

ועוד דבר,
לעולם לא תאבד אותי כי מעולם לא הייתי שלך
אלא לרגע אחד בזמן
נצח של אהבה.
ואם תרצה בו איתי
זאת רק תדע

היחסים שלנו פתוחים.


(הרבה מדברים על יחסים פתוחים, מה יותר פתוח משניים שאוהבים?)

תודעת רחם - רקמת החיבור

                                                                     

                                                             
                                                                             
לכל אישה יש חלל אחד נוסף.
עוד ריק.
זהו חלל שכזה שכל ייעודו הוא להתמלא.
חלל שנועד לקיים חיים.
חלל שיודע להיות מלא אבל, הוא חלל, לכן גם יודע גם להיות ריק.
והריק הזה הוא המחבר בין המאורות כולם.
בנינו לבין עצמינו, אל הזולת, אל הטבע, אל המהות.
אישה המודעת לרחמה, היא אישה המודעת לעוצמות הטבע שבה.
גמישות הרחם היא גמישותה שלה.
היכולת להיות ריקה ומלאה בשיויון נפש היא יכולת נקבית הנובעת מידיעת הרחם.
לכל אישה בעלת רחם יש את הפוטנציאל לדעת. הוא קיים בה.
לקבל את התנועה הפנימית כתנועת הירח. כתנועת הגאות והשפל. לקבל את זה לא מתוך ידיעה שכלית אלא מתוך חיבור טבעי ועמוק אל התנועה הקוסמית. ואז גם הוסת מסתנכרנת.
בימים של מולד הירח, כשבשמיים תלוי סהר דק או לא כלום בכלל, אלו ימים שמתאפיינים בהתרוקנות, התנקות,התבוננות פנימית, התנתקות מהחיצוני, התחברות לאינטואיציה ורצון לשחרר כל מה שצריך לצאת מהגוף.
בחלוף שבוע, ברבע החודש, המחזור, הגוף וכל ההוויה מתכוננים לביוץ.  הביצית נוצרת ויש מצב של תנועתיות , גדילה והתפתחות המוקרנים החוצה.
במחצית החודש, כשהירח מלא, זהו גם שיא הפוריות, הביוץ. זהו הפוטנציאל ליצירת חיים חדשים, והוא מקביל לפרק הזמן בו האור החזק ביותר חוזר מהירח. ואז, בשיא מתחיל תהליך הנסיגה מהאור כמו גם נסיגת הביוץ.
ואז הגוף נכנס להמתנה עד המחזור הבא.

הרחם.

היא יודעת לקבל חיים ויודעת לקבל גם מוות.
היא חיה בתוכי כחיה. מניעה את רגשותיי. רצונותיי.
היא כמגנט.
כשהיא רוצה להתמלא היא ממלאה את ימי במחשבות על אהבה. כשהיא רוצה את החלל והריק בחזרה, היא מבקשת שאדחה מעלי את המבקש קירבה.
היא יודעת היטב את צרכיה ומתוך כך עולה רצונה.
מורכבת ופשוטה אני מחוברת אליה.
כשכואב למישהו שאני אוהבת אני קודם כל מרגישה את זה בתוכה. אחר כך מצטרף גם הלב.
היא זו המחוברת ומחברת לייצר , לכוח החיים.
כל שעלי לעשות הוא להתמסר לתנועת החיים והמוות שבתוכה.
וכך כשהמוות מגיח הוא מהווה  רק עוד סימן לחיים שבאים אחריו.
המעגליות האינסופית הזו הטבועה בתוכי כאישה, היא עוצמה והיא חולשה גם יחד. היא היכולת המופלאה להיות זה.
להיות האינסופ הזה ולו רק להרף עין אחד של חיי.
להתמסר לחיים ולהתמסר למוות ולדעת בכל התאים של גופי שאין האחד טוב מהאחר. לדעת מתוך רחמי שאין האחד ללא האחר. שהאחד הוא למעשה האחר.
לדעת מתוך הקטבים האלה את השלם.
וככה הידיעה היא לא זמניות השכל וההכרה היא ידיעה אמיתית ושלמה  שכל זה הבא למלא גם ירוקן כי כך היא התנועה הטבעית של הרחם שלי.
ככה זה.
פשוט.

                                                                       
החיבור אל הרחם  ממקום של מודעות יכול להביא שינוי מהותי  באופן התפקוד וברמת האנרגיה האישית.
קצב הפעימה של הרחם, והחיבור אליה פותח שער אל עולם פנימי ועוצמה שהיא כשלעצמה שיעור חיים.
עלינו כנשים מחוברות לצאת אל העולם ולומר-
הקשב!
מהרחם שלי באת
היה רגע שקט כדי שתוכל להיות קשוב לאדוות קצבי,
הבן!
הקצב שלי זה הקצב ממנו באת לעולם
זהו שורש ההבנות כולם.

כשאשה נענית לצורך של הסביבה ותוך כדי כך שוכחת את הצורך שלה, הצורך לעצור, לנוח, לשיר, הצורך להתענג, או לעבוד וליצור, הצורך להיות מסופקת, הצורך לרעוב, הצורך לשתוק , או כל צורך אחר שלה, בכל מקרה שבו אישה שוכחת את עצמה בדרך אל הזולת, היא מתרחקת עוד קצת מהיכולת המופלאה והעוצמתית של הרחם.
עצמה המתוארת כך בספר מעבר מכשפים , מיד כשנלידה פותחת את רגליה ופתח הנרתיק שלה נחשף לעיני טאישה:
"הצגת העירום שלה בפני יצרה אצלי משהו בלתי נתפס, היא הרגיעה את הכאב שלי וגרמה לי לשחרר את כל הצניעות החסודה שלי , ברגע אחד נוצרה אצלי התקרבות יוצאת דופן אל נלידה...." וזוהי לא פיקציה. זהו לא דמיון.
וכך, המסע והטרנספורמציה שיכולה אישה לעבור ולהעביר, מתוך ההכרות העמוקה עם רחמה יכולה להביא לריפוי ולשינוי בכל רמות חייה, ריפוי עצמי, משפחתי, חברתי.
מחברה שמנותקת מהמוות לחברה שמקבלת את המוות כחלק המגדיר את החיים.
מחברה שפוחדת מהמוות ומוקיעה אותו בכל דרך לחברה שמיטיבה ומגדילה את החמלה רק מההבנה את זמניות הכול.
מחברה שמשתמשת במיניות כמטבע עובר לסוחר לחברה שמתייחסת למיניות בעדינות , אהבה, קירבה.
כשאישה מחוברת לרחם שלה היא יודעת ולא דרך ההכרה, שאין טוב ואין רע. שזה וגם זה יחלוף. יש התפתחות.
היא כבר יודעת שכל טוב שבא אל חייה - דרך כאב הוא נולד.
העידן המודרני על גלולותיו, מאכליו וקצבו המהיר הרחיק את האישה מטבעה ואולי כך גם אישה מרעותה.
היינו מחוברות בתודעת רחם. מדממות יחד, פוריות יחד וחגיגות הפריון חיברו אותנו האחת אל השני. ואת כולנו דרך זה אל הטבע. ילדנו יותר וכך הרחם שלנו חוותה חיים יותר ממוות, אולי עכשיו זהו זמן לחיבור לחיים במודע ולאו דוקא דרך הלידה הפיזית. אולי אפשר להמשיך ללדת את עצמינו מחדש ולברוא את עולמינו באהבה.
אני כותבת את זה מתוך תקווה שנתחבר דרך המודעות אל התנועה בין הקטבים ולא אל קוטב אחד יותר מאל האחר. הקטבים הם חלק מהשלם האלוהי. כך נוכל גם, אולי, לנסות להתחבר אל החושב שונה, אל זה המאמין, אל זה שלא מאמין, אל הים, אל בעלי החיים שבתוכו אל האדמה ואל השמיים ואל כל מה שבניהם.
אמן .

                                                                        

מולאדהארה - צ'אקרת השורש ואיך זה קשור בכלל

מולאדהארה פירושה המילולי הוא שורש. היא הבסיס לקיום הבסיסי שלנו ולכן גם בסיס להתפתחות הרוחנית.
היא ממוקמת בחייץ הנקבים בין אברי המין.
היא התחלת ההתחלות. היא מיוצגת בצורת ריבוע,  המייצג את האדמה עצמה.
הצפופה מכל היסודות.
בתוך הריבוע יש משולש הפוך, עומד על חודו ומסמל את כיוון האנרגיה ביוני המכיל בתוכו את הלינגאם בצ'אקרה הראשונה. סביב הלינגאם מפותל, ישן, נחש הקונדליני.
המשולש מסמל את המקום בו מתאחדות שלוש תעלות אנרגטיות עיקריות. השתיים הצדדיות , האחת מימין והאחרת משמאל לעמוד השדרה. בהתאמה, ידועות בשמן פינגלה ואידה. הן מייצגות את אנרגיית השמש והירח בתוכנו. הפלוס והמינוס. הזכרי והנקבי שמירה על האיזון בין שתיהן מבטיחה בריאות טובה בכל הרמות.
התעלה השלישית, האחרונה והחביבה, זו שבתוכה אנרגית הקונדליני תעבור בבוא היום אל הסאהסררה , היא הסושומנה.
שלמעשה חסומה על ידי הצאקרות במצבן הלא מפותח, לא מאוזן.
אלו תעלות אנרגטיות ובלתי נראות ולכן הן בלתי ניתנות להוכחה לאדם הספקן או לחברה המערבית המבקשת אמפיריות לשם הביטחון ומה שלא מדיד לא קיים עבורה.
אבל כל מסע מתחיל מהצעד הראשון, ובמסע ההתפתחות הרוחנית חייבים להתבסס לשם ביטחוננו. לקיים בסיס רחב ויציב שעליו יוכל לעמוד מבנה ההתפתחות שלנו.הצ'אקרה הראשונה אמונה על ביטחון בכל הרמות.פיזית. נפשית. ורוחנית.
זה מתבטא במראה צעיר ורענן, בהליכה קלילה, בקול נעים, השראה,ביטחון ושחרור ממחלות
רבים שואפים להתפתח רוחנית, אולי כולנו. זוהי הדהרמה של האדם, היעוד של כל אחת ואחד מאיתנו.
אבל רבים מחפשים את הרוח בצ'אקרות העליונות, ובשמיים ממעל. מחפשים מסרים וחלומות אבל מתבוססים במציאות שלא מצליחה לקיים את עצמה.
אני לא חושבת שכדאי לדלג.
המציאות היא הקרקע שעליה אנחנו חיים וכך היא קשורה לצ'אקרת השורש שלנו. היא האחראית על כל היומיום ועל החומר. זו הסיבה שחומרנות היא לא שורש כל רע. היא שורש בלבד ובסיס מצוין להתפתחות.
ומי שמבוסס, בצ'אקרה הראשונה ומבחינה חומרית,  מוטב לו שיעניק מטובו.
התרכזות במולאדהארה, באופן פיזי, מתרחשת באופן טבעי כשעושים אהבה ונוכחים בעת המפגש, נשימות לאזור עוזרות, והיא טבעית באסאנות בסיסיות ביוגה ומתרגלים את זה באופן שגרתי, הדרגתי וקבוע גם בלי לקרוא לזה בשם. בכל פעם שמבקשים ללחוץ עם העקב על חייץ הנקבים,למשל, מפעילים ומגרים את התעוררות הצ'אקרה באופן חיצוני, כמו לדפוק מבחוץ על הצינור כדי לפתוח את הסתימה.
מתינות היא תכונה מעולה למי שמבקש להתקדם.
אחרי שעובדים עם השרירים ממשיכים עם הנשימה, בשאיפה, לבסיס עמוד השדרה, ואז עצירה, להתרכז במקום, ונשיפה במעלה השדרה דרך שני הנחיריים.
הסיבה שביוגה בדרך כלל נושמים מהאף היא שכל נחיר הוא התחלה של תעלה אנרגטית (אידה ופינגלה) ששתיהן ביחד מאזנות את הזרמים החיובי והשלילי בגופנו (זכרי ונקבי בהתאמה) .
ואז עובדים גם עם המיינד. מנסים להתרכז באובייקט אחד אפשר באזור הצ'אקרה, חוזרים על המנטרה, מדמיינים את הינטרה ואת הסמלים הארכיטיפיים האחרים.
הכל עניין של משך ושל התמדה. כל אחד יכול.
התבססות בצ'אקרה הראשונה היא למעשה עבודה המייצרת יציבות לעבודה הרוחנית.
להעיר את הקונדליני הישן, מפותל סביב הלינגאם בצ'אקרה הראשונה בלי לבסס את היציבות עלול להזיק, לכן צריך מורה שינחה את ההתקדמות ושיראה את הדרך. אחד/ת שעשה אותה.
השאיפה להתפתחות רוחנית בלי יציבות בסיסית היא פנטזיה שגם אם תצבור תאוצה ותתקיים בחיים האמיתיים, יקשה על האדם להמשיך ולהגשים את חלומותיו. ללא יציבות בסיסית זו שעליה אחראית הצ'אקרה הראשונה.
אפשר ליפול בעליה בצ'אקרות כמעט מכל צ'אקרה. ורק אחרי שעוברים את אחת הצ'אקרות העליונות, כשכבשנו את כל היסודות (ובמילה כבשנו אין הכוונה לפעולת ריסון אלימה אלא להכרות עמוקה עם הכוחות הפועלים וידיעת עצמי המאפשרת התנהלות מודעת עם כוחות אלו.)
רק אז סכנת הנפילה כבר לא קיימת. אבל עד אז, הדרך ארוכה ומפותלת ומאוד מעניינת.
למדתי להאמין לתורת המזרח העתיקה והחכמה הזו שנכתבה מנסיון, באהבה ומתוך תחושת שליחות והתמסרות אמיתית. זוהי לא תורה שניתנה על ידי אל אחד ובבת אחת. זוהי לא דת , זוהי מפת מסע.
יוני ולינגאם נמצאים בצ'אקרה הראשונה בפעם הראשונה, הם מופיעים פעם נוספת בצ'אקרה הרביעית. אנהאט. שממוקמת באזור מפתח הלב. לינגאם הלב הוא נרדף למצפון ועשוי לשמש כמדריך בכל שלב בתנועת האנרגיה כלפי מעלה.
כדי לפתח ולהעיר את האנרגיה, עלינו לפתח את האהבה בתוכנו. התשוקה היא סוג של סטרטר. של כוח מניע. אם נשתמש בו הרבה בלי לפתח את האהבה, נרוקן ונתיש את הכוח הזה.
שיווה ושקטי הזכרי והנקבי שבכל אחת/ד מאיתנו, המופיעים בכל צ'אקרה באופן שונה, מופיעים כנפרדים בצ'אקרה הזו, הם מסמלים את הקוטביות ואת העולם הדואלי, ומופיעים כגוף אחד רק בצ'אקרה השישית.
איחוד מלא הוא הארה. בצ'אקרה השביעית. עד אז בגילגול הזה או בעוד 1000, לכל אחד מאיתנו יש את דרך המסע שלו. את ההתפתחות האישית שלו ואת האחריות שלו קודם כל לעצמו.
יש סביבנו הרבה ידע שיכול לעזור אבל אף אחד לא יכול לעשות עבודת התפתחות אלא עבור עצמו.
בעבודה הטנטרית, כפי שהיא מונגשת לקהל הרחב במקומותינו ב"מקדשים" למינהם, (והמרכאות באות להעלות סימן שאלה באשר לשימוש השגור במילה), לומדים לעורר את האנרגיה הרדומה בצ'אקרה הראשונה, לעיתים האנרגיה המתעוררת יכולה לערער את האדמה שגם ככה לא היתה יציבה מספיק ולכן כדאי לחזק את מערכת העצבים.
מדיטציות מסוימות ותרגילים המיועדים לחיזוק הגוף והנפש  יכולים לעזור למי שמרגיש שכתוצאה מההתעוררות ,האדמה רועדת מתחת לרגליו/ה, זה יכול להתבטא בחרדות, חוסר ביטחון, אובדן החיות ודיכאון.
עם התעוררות הכוחות במולאדהארה ,מתעוררת התשוקה והיצר אבל איתן יעלה תמיד גם פחד גדול, הכל נועד לשם האיזון. בעולמינו הפיזי השאיפה לאיזון היא זו השולטת בכוחות כולם.
מומלץ לכל אחד ואחת לדאוג לחיזוק עצמותיו, שריריו, מערכת העצבים גם, למען התפתחות רוחנית אמיתית, רצינית, מתונה וקבועה.


                                                                 

body and soul או למה דווקא יוגה

         

הרבה דברים שפעם היו קודש קודשים הפכו להיות ביטויים שחוקים ולעיתים ריקים מתוכנם האמיתי.
מוסיקה, למשל, בזמנים קדומים של האנושות היתה שפת הנשמה ושימשה בטקסים כביטוי לאלוהי.
הארה היתה מושג הידוע לקדושים. והמילה צ'אקרה  ביטאה איכויות מגוונות למתי מעט.
היום כל קפה הפוך בעיתוי טוב "פותח" את הצ'אקרות, הרבה א.נשים שבזיוף מוכרות את גופן הן זמרות.ים , והארה הפכה להיות מילה שלועגים איתה לעיתים.רוחניות היא רוחניקיות.
כמתרגלת יוגה ומדיטציה על בסיס יומיומי וקבוע למדתי דרך החויה על שלושת הגופים שלי.
אני לא מלומדת במובן האקדמי של המילה ויודעת כמה מעט אני יודעת, וכך למדתי שבגוף שלנו טמון ידע אינסופי.
בבני אדם כחלק מהבריאה טמון האין סוף.
פוסט זה מיועד לכל הפוסעים בשביל הטנטרה כדי לפתות את הנחש לזחול במעלה שדרתם. לאלו שמבינים שהארה היא מילה המתארת את ה"אני" הפוטנציאלי הישן בכל אחד ואחת מאיתנו, בבסיס עמוד השדרה ומתואר כנחש בגלל הצורה המפותלת של האנרגיה סביב הלינגאם בצ'אקרה הראשונה.
הקונדליני.
להעיר את האנרגיה הזו משמעו עבודת מודעות קבועה שתוצאותיה לעיתים הארה. זוהי טנטרה.
אלו החושבים שטנטרה היא מיניות גרידא פוסט זה כנראה לא יעניין אותם.

במהלך 47 שנות חיי למדתי שאני לא תמיד נמשכת למה שנכון ובריא וטוב עבורי, אילו כך היה בנוי עולמינו היו קוראים לו גן עדן, ואולם ומאחר וגן עדן וגיהנום, עלי אדמות הם שניהם, אפשר להסיק מכך שרבים הימים והלילות שאנחנו מתבוססים בגיהנום וקוראים לו גן עדן ולהפך. ככל שהעמקתי בלימודי היוגה למדתי להאמין פחות למחשבות שלי, לנהל את הרגשות שלי ולשים לב לתחושות הגוף שלי. לבחון אותם ולשאול את עצמי הרבה שאלות.
המון.
פני המציאות מורכבים. רובנו במצב שינה עמוקה. רואים על פני השטח. 
כדי לראות את המציאות כפי שהיא, או יותר נכון יהיה להגיד, לראות את האשליה כפי שהיא, במערומיה, כדאי לפתח ראיה פנימה. לנסות לפקוח את העין הפנימית ואז ניתן לראות נכחה את המטריקס. שלב ראשון . לראות. ככה מפתחים יכולת בחירה. חייבים קודם לראות אם גורם המשיכה מתאים למובני חיינו כרגע או לא. זוהי בחירה, אחרת אנחנו לא ממש בוחרים אלא מגיבים מתוך בור כמיהתנו הבולעני. מתוך שינה עמוקה. מתוך עיוורון.
והכוונה היא למשיכה לכל דבר, לעיסוק, לבת.ן המין השני, למקום מגורים וכו'.
תוך כדי עבודה טנטרית, מפתחים אינטואיציה שהיא למעשה שכלו המודע של האדם, לפתח אינטואיציה שאפשר לסמוך עליה משמעו לפתח מודעות, וטנטרה היא אחת הדרכים העתיקות הקדושות והמבוססות.
מודעות אומרת הכרת עצמי. על בוריי. מי אני?
מסע שמתחיל בגוף הפיזי . להעז לראות את מגבלותי ואת יכולותי, להבין את גבולותי, ומהם הכלים שיש ברשותי כדי למתוח אותם. בהתמדה ובאהבה. ואז הגוף השני, האתרי, הרגשי, התת מודע, וככל שאני מכירה יותר ככה אני מרחיבה את טווח הבחירה שלי ובוחרת מתוך מה אני מניעה את חיי ואת תגובותיי ומתפנה לי מקום לעוד אנרגיה. זוהי אנרגיה של בריאה וחורבן. גם של איזון ושמירת הקיים.
צריך לדעת איך.
הגוף שלנו החכם יכול להיות מורה מושלם, אם ניתן לו. ברוב המקרים אנחנו מתעללים בו, מנצלים אותו, מחלישים אותו. כשמגיע הרגע שאנחנו יכולים לחולל שינוי אנרגטי, קפיצת תודעה קוונטית, הגוף לא יכול להכיל את האנרגיה הזו.
צריך להכין אותו לאורך זמן. לחזק אותו.
הגוף שלנו הוא קסם. נס. בנוי לתלפיות. יש לו פוטנציאל להכיל את האנרגיה העצומה הזו בכל המצבים שלה. ערה ורדומה.וכל מנעד ההתעוררות שבאמצע. אבל צריך להראות לו שהוא מסוגל. המודעות היא נהג הכרכרה הזו.
יוגה מותאמת לעבודה טנטרית. יוגה על כל שמונת אבריה. תנוחות הגוף זה איבר אחד מכלל תורתה.יש עוד ביוגה חוץ מאסאנות, יש אמות מידה ומוסר, טוהר, נשימה, שכלול יכולת ריכוז, ריכוז באובייקט אחד לאורך זמן  ומדיטציה.
אמרו את זה קודם לפני....
חכמי הודו העתיקה.
וזה נכון עד עצם היום הזה.
יוגה בנויה בשביל לאמן את הגוף להיות חזק וגמיש כדי להצליח להחזיק את האנרגיה המתפתחת של האדם המודע.
מודעות  בכל הרמות.
פיזית.רגשית ואנרגטית.
כל רמה צריכה ביסוס של הרמה שלפניה. כדי להתפתח רגשית יש לבסס את הרמה הפיזית אחרת אפשר להתפרק. כדי להתפתח אנרגטית צריך ביסוס פיזי ורגשי.
אנרגית הקונדליני, זקוקה לשדרה חזקה ויציבה בשביל לעלות בתעלה המרכזית אל הסהסררה. אל הכתר.
אם עמוד השדרה חלש, היא אולי תתפרץ, היא אולי תטפס, אבל לא ישאר איש לספר על כך.
אסאנות היוגה נועדו לחזק ולהגמיש את הגוף כולו. עמוד השדרה שהוא כמו תיבת אוצר, הוא הבסיס לכל תנוחה.
השרירים מכסים על העצמות והעצמות על מערכת העצבים המרכזית שמכסה על התעלה האנרגטית המרכזית שבתוכה האנרגיה הנכספת עוברת או לפחות אמורה.
תנוחות היוגה הנקראות גם אסאנות, התפתחו במשך שנים ארוכות תוך כדי חקירה עמוקה ומודעת של אנשים דגולים ובעלי מודעות כזו שאנחנו יכולים רק לחלום עליה בנתיים, האסנות נועדו לחזק את הגוף כך שיוכל לשאת את האנרגיה חסרת הגבולות הזו ששוכנת רדומה בבסיס עמוד שדרתנו לשם כך היא נבנתה, שאר היתרונות שלה הם side effects.
רבים הם אלה המחפשים את התעוררות הקונדליני ללא בסיס איתן ועל זה נאמר אולי- לא יודעים את נפשם.
זוהי אנרגיה חזקה בקנה מידה שלא מוכר לאדם הרגיל והוא כמֵהַ אל הלא ידוע הזה שבכוחו לפרק אותו לגורמים.
לרוב תהליך הפירוק יהיה איטי. כמו בטבע. ארוע חד פעמי של הרס וחורבן הוא נדיר.
אפשר להתאמן להתחזק בכל מיני צורות, יש חדרי כושר שמציעים שיטות שונות ומגוונות. כולן מעולות אבל לשם עבודה טנטרית נועדה היוגה. הן למעשה אחד ונולדו יחד. כל תנוחה פיזית עובדת על הגוף האתרי והאנרגטי גם.
הנשימות, השהיות בתוך התנוחה, המתיחות, הארכת השריר והנשימה, הדיסיפלינה, ההתמדה, והשקט בתוך העבודה הגופנית. 

אז...
יוגה
for body and soul .                                        

נידה, טומאה והקשר בינהן לטוהר ואנרגיה

                                                                           
אני כותבת מהבטן. מהרחם.
אני כותבת רגשות ותחושות שעולות ומפעפעות משם. זוהי ידיעה אינטואיטיבית.
פותחת את עצמי בכוח רצוני לקיים חיים. תקשורת. אהבה.
לפעמים מרגישה שאני האישה הראשונה.
אמא אדמה.
רחם העולם הזה.
דרך הרחם אני קולטת אוצרת ופולטת מידע עצום.
שומרת בתוכי את זכרונות העולם. את זכרותו. את זכר קיומו.
אלוהים....
כמה אנרגיה דרושה לי בשביל זה.
זכר ונצר החיים תלויים באנרגיה הזו שלי.
גאונות הבריאה .
ואני חלק מזה. חלק משמעותי.
זכרונות כאב ושמחה מועברים דרכי.
קיבלתי כלים להתנקות ולהטהר כדי להעביר את המידע. להעביר אותו פשוט. מדויק. נקי.
זוהי זכות וגם חובה.
מזמן עברתי את גיל ההולדה ועדיין אני מדממת מדי חודש.
מבקשת להתנקות.
מספר ימים בחודש שבהם אני מצמצמת את תנועותי.מחוסרת אנרגיה חיונית. ימים בהם אני פתוחה לרווחה. פעורה. הגוף שלי מאפשר לכל המיותר להשטף החוצה. ימים בהם הכל בתוכי ספוגי ואני סופגת הכל.
אקסטרא רגישות. היא פיזית. היא רגשית והיא גם רוחנית.
כל דבר שיכנס לשדה האנרגיה שלי בימים האלה יש סיכוי שיספג, אולי זו הסיבה שאני מרחיקה הכל.
ימים של קו תפר.
בימים האלה שבהם אני מבקשת לשטוף את הכל אלו הימים שאני הכי נוחה לחדירה.
אני נשטפת מבפנים החוצה כמעט באלימות. מדממת ללא הכרה. מאבדת כוחות. עיפה.
כל צורה של אנרגיה החודרת אלי ואל מרחב קיומי, שואבת ממני אנרגיה שלא בנמצא.
אני רוצה לנוח.
לא חוקי נידה עתיקים ולא אשליה מודרנית מסיטים אותי מההבנה את גופי.
אני לא מתבלבלת.
הרטיבות הזו שמציפה אותי, שבכל מקרה אחר משמעה רצון בחיבור עמוק עם אנרגיה זכרית, בימי הוסת, זוהי רטיבות שונה. היא מבקשת ממני להרפות ולאפשר לרחם שלי את המנוחה שלה היא זקוקה.
כמו אמא אדמה היא זו, המבקשת את הפוגת רגעיה האפלים.
אני לא רוצה נחמה שטחית ופשוטה.
ואף אחד גם לא צריך לתת לי.
אני גם לא רוצה לברוח מתופת גיהנום הכאב והאובדן שאני חווה בימים האלה.
זוהי מתנת הבריאה. אני רוצה להיות בזה.
כל כולי.
בידי הכח לברוא, להרוס וגם לשמר את פוטנציאל האנרגיה שלי. את פוטנציאל האנרגיה של בן הזוג שלי גם. וכך לשמור על עוצמת חיי. החיים.
זמן הדימום הוא השקט. הוא החושך. זמן הבשלת הנבטים. הוא הרגעים הספורים של ההתנקות. הוא זמן ההתכנסות. הוא זמן המאפשר לי להתחדש. בקרוב.
מוטב להתרחק ממני.
מה שאתה יכול לאסוף ממני בזמן הזה זה את מכאובי. מכאוביך, את אותם מכאובים ששמת אצלי למשמרת גם.
כגבר אתה אוסף אליך את אותם ה"דברים" האנרגטיים ששמת אצלי למשמרת באמונה עמוקה ואולי לא מודעת, שהוסת שלי היא ה- recycle bin של אלוהים.
כניסה אליה היא תמצית הבילבול.
חוקי הנידה ירדו אל העם בגלל שאין ביכולתינו להבדיל תמיד בין מים למים. בין מים לשמים. בין חשק לדחיה.
כשאישה רטובה היא יכולה לחשוב שהיא רוצה אותך בתוכה, שהיא ערה מינית.
האם באמת כך הוא הדבר? האין עלינו החובה להוביל את המחשבה?לבחור?
עם אובדן עולמינו המסורתי, עם  עידן הטכנולוגיה והתבונה שמעלה שאלות נוקבות באשר להרבה הוראות בסיסיות, נותרה האינטואיציה של רבים מאיתנו עמומה בתוך ריק.
אינטואיציה אינה אלא קולה של שכלו המודע של האדם ולמודעות אין סוף. המודעות היא האינסוף. היא התודעה. היא האהבה. היא האנרגיה.
אז...
אם כבר חקירה מינית.
אני, באופן אישי, בעד לשמור מרחק בימי הוסת.
לא בגלל חוקי נידה וטוהרה אלא בזכות חיבור, בגלל הבנה בוגרת ומודעת לצרכים העמוקים ביותר שלי. של רחמי. של מאגרי האנרגיה של עולמי.
בשביל לאפשר לעצמי לבוא אחר כך עוצמתית.
נכון. טומאה היא מילה קשה. עם קונוטציה מרחיקה. כמעט ולא משתמשים בה. מבחינתי משמעה - אנרגיה לא נקיה. זה לא לכלוך פשוט זה מצב של דיסטרס אנרגטי ברמת הנשמה.
כמו שגוף עובר טהרה אחרי המוות, לא בגלל שהיה מלוכלך, אלא בגלל שבמעבר הנשמה מצורת אנרגיה אחת לאחרת יש להביא את כל חלקיה אל מצב ראשוני כדי שהמעבר בין העולמות יהיה מדויק יותר כך גם אישה בוסת מתנקה פיזית ואנרגטית וכשגבר חודר אליה בזמן שכל הויתה מתאמצת לטהר את רחמה בכל הרמות, הוא מחדיר אליה את האנרגיה שלו  ודי בכך בשביל לטמא את אדמתה.אדמתם.
אין באפשרותו לאסוף אור בימים חשוכים אלה וכך הוא מנציח ברמת הגוף את מעגל הכאב והסבל.
מי מאיתנו יודע מה שורש כאביו?
אנחנו גוף.רגש ונשמה, ללא הפרדה כך שכל כאב, ולו פצע באצבע, נוגע לכל חלקינו.
כשאנחנו כואבים, אנחנו כואבים בכל החלקים.
מי יתן ונדע גם לרפא בכל חלקינו.
אמן.